על סף שנתו ה־70, נעם סמל, המנכ"ל הנצחי של התיאטרון הקאמרי, חוצה את הקווים ועולה לראשונה על במה. הפעם לא כדי לשאת עוד נאום תורן, אלא כדי לחוות פעם אחת בחיים, כדבריו, את מה שעובר בדרך כלל על שחקניו. זה יקרה בהצגה "נפילים" של הזירה הבין־תחומית, המועלית במסגרת פסטיבל ישראל, שם הוא מפתיע בגילום דמותו האלמותית של ראש הממשלה מנחם בגין.

"אני לא מנסה לחקות את בגין", מבהיר סמל, המגלה נמרצות לקראת האתגר החדש, "רק משמיע דברים, שאמר בשעתו, לובש חליפה דומה לזו שהוא לבש ומרכיב משקפיים דומים לשלו. בתום הסצינה שבה הוא מגיע לבופור במלחמת לבנון הראשונה, אני נעטף בחלוק כפי שבגין אהב ללבוש בבית - ומת. אז אני נשאר שכוב על הבמה ללא ניע כשלושת רבעי שעה, בתקווה שאחזיק כך מעמד".



"המעניין הוא שכיום אני בדיוק בגיל שבו בגין היה אז", הוא אומר ומשחזר את היכרותו האישית עם ראש הממשלה. "זמן קצר לאחר המהפך, בראשית 78', הגיעו למשרד ההפקות שלי דאז, "בידור לעם", ותיקי אצ"ל לשם הפקת אירוע גדול בהיכל התרבות לציון מלאת 30 שנה לפירוק הארגון. יוסי בנאי, אז אמן מרכזי במשרד שלי, חבר אלי כבמאי ליצירת חיזיון אורקולי, שבו שימש כמנחה".

"כדי להביא את סיפור האצ"ל נפגשנו יוסי ואני פעמים אחדות עם בגין בדירתו ברחוב רוזנבאום 1 בתל אביב ובמעון ראש הממשלה בירושלים", מוסיף ומספר סמל. "בגין התגלה לנו כאדם צנוע וחם, שהזיכרון ההיסטורי היה חשוב לו מאוד. ניכר היה בו רצון לתקן את מה שנראה היה לו כעוול שנעשה לדעתו לארגון מבחינת ההתייחסות בחברה הישראלית. עליזה, רעייתו, הגישה לנו תה חם, והוא סיפר לנו פרקים עלומים מהעבר".

"לסגור מעגל". סמל עם בגין ז"ל. צילום פרטי

ויוסי בנאי?
"עזוב את הפוליטיקה. הירושלמיות שלו קסמה לבגין והיה להם על מה לדבר, בפרט על ותיקי אצ"ל שיוסי הכיר".

על כנפי הזיכרונות נענית להצעה לסגור מעגל ולהיכנס לדמותו.
"כשבמאי ההצגה, יונתן לוי, פנה אלי בהצעה המפתיעה אמרתי לו שלא הייתי הולך על משהו אחר. הרי אני מנכ"ל, לא שחקן ואין לי כוונה להיכנס לנעליהם של השחקנים. אבל לזכר המפגש ההוא עם בגין נעניתי מיד. התנאי היחיד שלי היה שהתמורה להופעתי בסיפור הזה תיכנס לקופת הקאמרי, שמסייע כאן במידת האפשר לזירה הבין־תחומית".

"לא רציתי שחקן לתפקיד בגין, אלא מישהו מנהיגותי מתחום אחר, שהפער בינו לבין הדמות שהוא מציג ייצור מתח על הבמה", מציין לוי. "לזכותו של נעם ייאמר שהוא נענה על המקום. אני לא מקבל את היענותו כדבר מובן מאליו. נעם עשה מעשה נועז - מי שעומד בלב לבו של התיאטרון הרפרטוארי בישראל ניאות לתת יד להצגה אוונגרדית. על כך הוא ראוי למלוא ההערכה".

"שלא תהיה אי הבנה", מציין סמל. "יש לנו רק שלוש הצגות ודי. מבחינתי זו הרפתקה אמנותית חד־פעמית. הרי יש לי תיאטרון לנהל".

קרה שהתקנאת בשחקניך ורצית להיות במקומם?
"אף פעם. אני נהנה מאוד מהמקום הקבוע שלי בצד הבמה. השחקנים לא צריכים לחוש מאוימים ממני".

אבל יש לך "מטען".
"אכן. שיחקתי ביסודי בנס ציונה. אחת ההצגות הייתה 'שמונה בעקבות אחד'. כבר אז אהבתי תיאטרון, ואני זוכר בערגה את האמפיתיאטרון במושבה. לא פעם התפלחתי אליו".

אתה, בנו של ראש המועצה המקומית?!
"אולי לא ממש התפלחתי, אבל כנער אהבתי לעזור לעובדי הבימה, הקאמרי, או האהל בהרכבת התפאורה להצגות. הייתי סוחב להם את הקרשים ואת המזוודות ואגב כך נשאר בחסותם להצגה. לא הייתה אז הצגה שהגיעה לנס ציונה שלא ראיתי אותה".

מה נחקק בזיכרונך מאותה תקופה?
"לא אשכח את ההצגה 'מרי סטיוארט' של הקאמרי עם חנה מרון ואורנה פורת, שתי שחקניות שלימים ניהלתי אותן. אני הכי זוכר את ההצגה 'בראשית' מאת אהרן מגד, שהבימה הציגו עם רפאל קלצ'קין בתפקיד הנחש שפיתה את ליא קניג, חוה אמנו. הצגה אחרת של הבימה, 'שנים עשר המושבעים', שהגיעה אלינו שלוש שנים קודם לכן, עד כדי כך ריתקה אותי שכעבור זמן היא עודדה אותי ללמוד משפטים".

אלתרמן ואני


הדרך שעבר סמל מלימודי המשפטים אל עסקי השעשועים התנהלה לגמרי במקרה. "אחרי הצבא, כשלמדתי באוניברסיטה, בן דוד שלי ראה אותי הולך ברחוב עם תיק ג'יימס בונד. 'לפי התיק, אתה בטח לומד משפטים', ניחש. לא הכחשתי. אז סיפר שהוא וחבריו ללהקת נערי החצר עומדים לחתום על חוזה לשמש כתזמורת במועדון שהיה בקולנוע דן. 'אולי תייצג אותנו? אנחנו לא מבינים כלום', אמר. הלכתי איתם וחתמתי על ההסכם בשמם", הוא מספר.

אחד מחברי הלהקה היה מייק ברנט, ששר בהפסקות כשהתזמורת נחה. "שחררתי אותו בהמשך, כשהוצע לו חוזה מפתה מאיראן בדרך לתהילה בפריז", אומר סמל ומוסיף, "אפילו הייתה לי תרומה לקריירה שלו: אחי המנוח עדי, שבאותה תקופה ניהל את אסתר ואבי עופרים, היה שולח אלי מלונדון בשביל מייק 'דמואים' של שירים שהם לא הקליטו".

לצד לימודיו, ניהול הלהקה ועבודה מזדמנת בבקרים כמורה מחליף בבתי ספר, הבחין סמל במודעה קטנה בעיתון ולפיה מחפשים מנהל הפקה לסרטים ולהצגות, שהיו חתומים עליה א. זוהר וא. דשא. "כך מצאתי את עצמי ב'תיאטרון העממי' על תקן של כלבויניק בהצגת 'צץ וצצה': עוזר במאי, מנהל הצגות, סדרן ראשי, מנהל שיווק ומכירות ומה לא".

"צץ וצצה", כך ההצגה נקראה מלכתחילה?
"לא. לאותה הפקה עמדו לקרוא 'ערב שירי אלתרמן', ואני חששתי שהקהל יחשוב שמדובר בערב של שירה גבוהה ולא יבוא. אלתרמן עצמו עזר לי לשכנע את בעלי הבית לקרוא להצגה 'צץ וצצה', כפי שהציעה אמא שלי".

אלתרמן?
"אלתרמן היה בא לחזרות שנערכו בבית הסתדרות המורים. בהפסקות הוא היה שותה תה, אני שתיתי מים והיינו מדברים. כך אני, הילדון, התיידדתי עם גדול המשוררים. ואז נוצרה בעיה: התברר שאסור לעשות התמחות במשפטים וגם לעבוד, אלא אם כן יש אישור מיוחד מלשכת עורכי הדין. אז אלתרמן התגייס וכתב מכתב למזכיר לשכת עורכי הדין, שבו ביקש לאפשר לי להיות המנהל של ההצגה. 'אני אחראי שהוא יעשה את הסטאז' כהלכתו', הבטיח".

"התיאטרון העממי" ו"בידור לעם", משרד ההפקות העצמאי שניהל עד שנת 80', היו בית הספר שלו לתיאטרון. "אני מכיר את התיאטרון מלמטה, ממש מהקרביים", מציין סמל, שאז ייצג בין השאר את רבקה מיכאלי, את שלמה ארצי, את אריק לביא, את מתי כספי ועוד רבים. "כמי שגם נסע עם ההצגות, הכרתי מקרוב את כל האולמות שהיו אז בארץ".

בשנות ה־80 שימש סמל מנכ"ל תיאטרון חיפה, שהיה אז בשיאו. "הרגשתי מיצוי בעיסוק כמפיק וכאמרגן", הוא מעיד. "רציתי להיפתח לעולמות חדשים ולעשות משהו אחר, ג'וב ציבורי שבו אמדד בעשייה ולא בכמות הכסף שאצבור".

בהמשך כיהן סמל ארבע שנים כקונסול התרבות של ישראל בארה"ב, שבמהלכן פעל להידוק קשרי התרבות בין המדינות. "במיוחד אני זוכר את לאונרד ברנשטיין, שכעת אנחנו מציגים בהצלחה רבה את 'סיפור הפרברים' שלו בקאמרי. באירוע שהפקתי במועדון הווילג' גייט היה מדהים לשמוע אותו שר את 'היי הג'יפ', שזכר מביקורו בארץ בתש"ח".


הרכב מנצח


סמל מכהן כמנכ"ל הקאמרי מ־92', כשתוך זמן לא רב הצטרף אליו כמנהל אמנותי עמרי ניצן, מי שפעל איתו בחיפה. "באתי לשלוש־ארבע שנים ונשארתי, כשבכל פעם האריכו לי את החוזה", הוא אומר ומתאר את המעבר של התיאטרון ממשכנו הישן בדיזנגוף למשכן לאמנויות הבמה כאחת מגולות הכותרת בפעילותו שם. "עמרי ואני הרכב מנצח. צריך לדעת לבחור שותף לדרך".

"הרכב מנצח". עמרי ניצן. צילום: אורן יזרעאל

איך אתה מגיב לדרישות לרענן את שדרת הניהול בתיאטראות השונים?
"זה לגיטימי לדרוש. אבל כשדורשים לרענן, זה לא אמור לקרות על רקע של גיל כמו על רקע של תפיסת עולם. לא חייבים לשפוך את המים עם התינוק. אשר אלי, אין לי כוונה להיות מנכ"ל לנצח. בסוף אוקטובר אהיה בן 70 ונראה איך, כמה ואם בכלל אמשיך. עוד לא החלטתי".

כמנכ"ל רואה סמל חשיבות בהרצת הצגות הקאמרי גם בפריפריה, כולל מעבר לקו הירוק. "זכותם של התושבים שם לצפות בהצגות כמו כלל תושבי ישראל", הוא משוכנע. "אם הם משרתים בצבא ומשלמים מסים, מדוע שלא יראו הצגות שלנו?".

בניצוחו מרבה תיאטרונו להציג בחו"ל וגם לשתף פעולה עם תיאטראות אחרים. "אנחנו לא עושים את זה לשם שמים", סמל מבהיר. "כך אפשר להתחלק בהוצאות, מה גם שזה לא מפריע לנו להריץ הצגות משלנו".

מה הבעיות שיש כיום לקאמרי?
"לקאמרי, התיאטרון המצליח בישראל, לא רק שאין בעיות מיוחדות, אלא שהוא בתנופה גדולה. מה שמטריד אותנו, כמו מוסדות תרבות אחרים, הם הקריטריונים החדשים שכנראה יאכפו בהשראת שרת התרבות מירי רגב בנוגע לחלוקת ההקצבות של המדינה. בינתיים שום דבר לא הוחלט".

לאחר השערורייה אשתקד, האם אמרתם לה לא להגיע לטקס פרסי התיאטרון?
"לא נאמר דבר. השרה בקאן וגם צמרת משרדה בחו"ל".

בלעדיה היה שקט בטקס.
"ולא במקרה. חלפה שנה. אנשים מתרגלים למציאות החדשה, מה גם שבינתיים בפועל לא אירע שום זעזוע בתחום התרבות".

הזעזוע היה במספר הפרסים שהוענקו לתיאטראות השונים, וכאן חטפתם נוקאאוט חסר תקדים עם שתי זכיות בלבד.
"אני לא רואה את זה כך. 20 שנה הובלנו בסיפור הזה ומעולם לא היו לנו זכיות כה מעטות. תמיד לא היו לי מספיק ידיים כדי להחזיק את פסלוני הזכייה. לא נורא אם פעם אחת זה אחרת".

האם תוקם אצלכם ועדת חקירה?
"אין צורך. בשנה הבאה הכל יהיה אחרת. יש לנו כעת עונה מצוינת עם 'סיפור הפרברים' בראש, 'אשה בורחת מבשורה' ו'מפיסטו'. כך שאין מה לדאוג, מה גם ששתי הזכיות בלבד הפעם אינן כישלון בעיני. הרי הובלנו במספר המועמדויות. בעיני גם מועמדות היא פרס מסוים. הצגת 'אופרה בגרוש' אומנם לא זכתה בשום פרס, אבל עשר מועמדויות זה גם משהו".

בעקבות הופעתך בתפקיד בגין כבר קיבלת הצעות נוספות?
"בינתיים לא קיבלתי בקאמרי הצעה מאף במאי. אני מבטיח שלא אכפה הר כגיגית".