"אני זוכרת שלג. אני זוכרת אגם. אני זוכרת חצר בשיכון". ואת בית הכנסת. ואת הכנסייה. ואת העיירה נובה–זאמקי, שבה נולדה לפני 54 שנה. היא זוכרת את חייה שם, בסלובקיה, לפרטי פרטים. את סבתה, את אמה, את עצמה. ורק את אבא היא לא זוכרת. “אבא שלי, דזידר שימקו, עזב את אמא שלי, רות, כשהייתה בהריון. הכרנו רק כשהייתי בת 18. הוא יצר איתי קשר כשעלה לארץ. זה היה די מאכזב. כשאת לא מכירה את ההורה שלך, את בוראת תסריטים, מה תגידי לו, אלו שאלות תשאלי, איך תתחשבני איתו. אבל במציאות זה היה מינורי, קר, זר ולא התפתח".
 

לא היה מפח נפש?

“לא. כי חייתי בלעדיו כל חיי. הוא היה איש זר, הייתי שייכת אליו ביולוגית ותו לא. אני מניחה שגם אצל ילדים מאומצים שפוגשים את ההורים הביולוגיים לא קורה כלום. זה אדם זר והוא נשאר זר".
 



הוא רצה להיות בקשר?

“לא. פגשתי אותו מספר פעמים, היו כמה ניסיונות, באתי אליו הביתה, הוא גר אז בקריית ים, היה ניסיון, אבל מהוסס. אי אפשר היה לדבר באמת על כלום".

שימקו בהצגה "משחקי ילדים". צילום: יח"צ
 

סומכת על גברים




אבא שלה נפטר לפני 13 שנה, אבל הפצע עוד שם. הוא שם גם אם היא חושבת שהוא לא. וגם אם אתם לא יודעים שיש שם פצע. העיניים שלה גדולות. החיוך מתוק. הגוף דק ושברירי. אתם רואים אותה מבחוץ, בסרטים, בהצגות, בטלוויזיה, אבל בפנים מתחולל משהו שונה לגמרי, מתגוררת שם מישהי שונה לגמרי, מרוחקת, מביטה עלינו מהצד. איך שהיא לא תסתכל על זה, היא הייתה ועודנה הילדה הזרה. אז עד כמה אתם באמת מכירים את סוזנה שימקובה, הלא היא דליה שימקו? 
 

“אני חושבת שאני עושה לו הנחות מאוד גדולות", היא שבה ומהרהרת באב שלא היה לה, “כי הוא היה נער ניצול אושוויץ, איבד את אמו ואחותו וחזר משם עם אחיו ואביו. בשנים שהיה אמור ללמוד בתיכון ולהתעצב כאדם, הוא נמצא בגיהינום עלי אדמות. אז מה את רוצה ממנו? מה תגידי לאדם כזה? מי את בכלל שתגידי? הוא הרי היה בתופת, חי ונשם אותה. אי אפשר לשפוט אותו בכלים של בורגנות תל אביבית חביבה. ככה גדלתי, ואני לא מתוסכלת בגלל זה. גם אין לי אחים. אבל זה לא יצר אצלי תעוקות נפשיות. כי אין. הקשר עם אמא מאוד חזק. וגם עם סבתא. אני חושבת שמה שחשוב לאדם זה שיאהבו אותו, ולא חשוב אם אוהבים אותך אמא ואמא, אבא ואבא". 
 

איך היה לגדול בלי אבא?

“יש לי אבא מגיל 20. אמא שלי, רות באר, היום בת 78, הייתה שם הנדסאית בניין ופה נהייתה הנדסאית כבישים. היא נשואה לזאב באר, לשעבר מורה להיסטוריה ומפקח במשרד החינוך. אני קוראת לו ‘שמעון פרס שלי'. הוא כזה, כל היום רץ ומרצה בחו"ל. לא תמיד היה לנו קל, כי לא הייתי רגילה למישהו סמכותי, והוא אדם של תבניות, והיו תקופות של התנגחויות. לקח לי שנים לאהוב אותו, להתקרב אליו, לתת בו אמון. זו חוויה מטלטלת. 
 

“במערכות היחסים שלי לא חיפשתי דמות אב, ואני מאוד אוהבת גברים, הם מאוד מרכזיים בחיים שלי. אני סומכת על גברים, בניגוד לביוגרפיה שהייתי אמורה אולי לייצר. אני רומנטיקנית חסרת תקנה, והאהבות שלי היו כמעט בלתי אפשריות, קשות, אבל הצליחו לתקופה.
 

“דיוויד ג'ונס, אבא של דניאל, הבן שלי, הוא נוצרי, התאהבנו והוא חי כאן עד עצם היום הזה. הייתה לנו הרפתקה רומנטית בחו"ל, וקבלת הפנים שלו בארץ הייתה מלחמת המפרץ. דניאל היום בן 20. אחר כך הייתי 11 שנה עם בחור שצעיר ממני ב–13 שנה, זה פער גדול. נראה מי יהיה הגבר הבא. אין לי שום כוונה להישאר לבד, אני מאוד זוגית. יש שלושה דברים בחיים שלי שאני חייבת כדי להרגיש שלמה: הזוגיות, ההורות והיצירה. בלעדיהם אני לא אני". 
 

כן, אני יהודייה




ממתי את בתיאטרון?

“מגיל 4־5. יום אחד לקחה אותי סבתא בלנקה לבקר חברה שלה בבית החלמה, סלובקיה הרי ידועה בעיירות המרפא שלה, הלכה לשאול איפה החדר והשאירה אותי רגע בחצר. בחצר היה מעין אמפי קטן, עם במה, וכשחזרה גילתה שאני עומדת על הבמה, רוקדת ושרה, וכל מיני אנשים עומדים ומסתכלים עלי. זה מאוד אפיין אותי. בגיל 8־9 כבר גרנו בישראל, נהגתי ללכת עם סבתא למועדון גיל הזהב ולחקות זמרים כמו מתי כספי, יגאל בשן, אילנית וגם אדית פיאף. אין לי מושג מה הייתה רמת החיקויים, אבל הופעתי כל הזמן, איפה שאפשר. ובגיל 12 הצטרפתי למועדון ילדים שפתחה עיריית גבעתיים והשתתפתי במופע ‘ככה סתם - שירי משוררים לילדים', לצד דן כנר, אופירה גלוסקא ודליה פרידלנד, אחרי שעברתי אודישנים ועשיתי חזרות עם גבי ברלין. אחר כך הלכתי ללמוד ב'תלמה ילין'.
 

“אין ספק שתמיד הייתי שונה. בחו"ל הייתי הילדה היהודייה וכאן עולה חדשה. היה לי אבא לא ביולוגי ואחר כך לא היה לי אבא בכלל, ואני נושאת צלקות גלותיות ושואתיות שבני דורי לא נושאים ולא יודעים מה זה, ואני בת יחידה, ואני אמנית. תמיד הייתי נטע זר. לפעמים נגרפתי, לפעמים גרפתי את התנועה. עכשיו אני גאה בזה, מעריצה את זה קצת בעצמי ובאחרים. אני אוהבת אנשים שקוראים תיגר על החברה ואני חושבת שגם אני כזאת. 
 

“עד גיל 6 היינו שלוש נשים שחיות באותו הבית, סבתי, אמי ואני. ואז אמא התחתנה עם בחור סלובקי ישראלי בשם דן תדמור ועלינו לארץ. הנישואים נמשכו ארבע שנים. גם סבתי התחתנה וגרה בתל אביב. הסיפור של אמא שלי בשואה יכול לפרנס סדרת טלוויזיה. סבתי ברחה והשאירה אותה במנזר, כשסבי ודודי עברו מסע בסלובקיה לכיוון הרוסים עם מסמכים מזויפים. סיפור ההינצלות שלהם מצמרר, עם סצינות שקשה להעלות על הדעת, אתה נותר פעור פה. זה חלחל והשפיע עלי, ואני בפירוש רואה את עצמי דור שני לשואה, בתפיסת העולם שלי, באיך שאני מסתכלת על העולם. וקודם כל, בהגדרה כיהודייה. זה מאוד שונה מבני דורי. בשיעורי אזרחות ב'תלמה ילין' חלק הגדירו עצמם כישראלים, החכמולוגים - כאנשי העולם הגדול, ואני היחידה בכיתה שהגדירה את עצמה כיהודייה. כן, אני יהודייה".

שימקו ב"פצעי בגרות 80". צילום: יח"צ
 

טלפון, שרון אלכסנדר על הקו. שיחה קצרה. “אנחנו עובדים על תסריט לפיצ'ר. אף פעם לא כתבתי פיצ'ר, רק שתי סדרות לטלוויזיה שלא קרו. הפיצ'ר הזה, בוא נגיד, מאוד לא קונבנציונלי, מאוד פרוע, מאוד חריף, עוד לא עשו סרט כזה. אם יש משהו שלא יודעים עלי בכלל, שאני אדם מאוד מאוד מצחיק. וגם קומיקאית לא רעה. ביצירה שלי אני מצחיקה, עושה דברים מצחיקים. לקח הרבה זמן עד שהערכתי קומדיה. בדברים קומיים אפשר להגיע לעומקים לא פחותים מאשר בדרמה".
 

למה לא יודעים?

“אולי יש דברים שאני לא רוצה שיידעו עלי", היא מדברת לחתול המטופח שמסייר לו בחדר ועונה לשם אוסקר.
 

יש גם משהו מתעתע במראה שלך.

“אני מסתכלת בראי ואומרת שזה לא הפנים האמיתיות שלי. יש בי משהו מאוד מתוק. אבל זה נדבך מאוד קטן יחסית לסערה ולטירוף וליצריות ולתשוקות ולעקשנות. אני אדם עקשן, וכשאני מסתכלת עלי מהצד, אני אומרת לעצמי: ‘אשכרה פסיכית, כמה אפשר להתעקש?'. כשאני מביימת, יש שם משהו מהאגומאניה, מהכוחנות. אם יש משהו שאני לא, זו הילדה הטובה, בשום פרמטר. אני אומרת: ‘וואו, מה זה הפנים המתוקות האלה? הלחיים המתוקות האלה? זה כל כך לא'.
 

“וזה אחד הדברים שמבאסים אותי מבחינת תפקידים. כי טייפ קאסט נשען על מראה. אני רוצה לשחק רוצחות, אבל זה לא קורה. כל כך הייתי רוצה לשחק את הדברים האפלים. במראה שלי אין שום דבר אפל, אבל היצירות שלי מאוד אפלות. אפילו ‘חלום ליל קיץ' שביימתי הוא מחזה אפל, קומדיה אכזרית. יבוא יום ואכתוב תפקיד כזה לעצמי. האמת שכתבתי לעצמי תפקיד נורא מדליק בסדרה שלא יצאה לפועל: דודה פסיכית, נפגעת כתות, וואנבי מטורפת לחלוטין, מאוד מצחיקה, שגולת הכותרת שלה ששכבה לילה אחד עם לאונרד כהן". 
 

דניאל, בחור דק גזרה, חייכן ונחמד, נכנס לרגע, אומר שלום בנימוס ונעלם בחדרו. אמו מביטה עליו בחיוך מהול בהערצה וממשיכה: “אני מאוד מאוד מאוד רוצה לחזור לקולנוע. התפקיד האחרון שלי היה אצל עמוס גיתאי בסרט ‘רבין - היום האחרון' כפסיכולוגית מתנחלת מטורפת. יש לי שם מונולוג ארוך מאוד, בסצינה אחת, כשהיא מסבירה למועצת יש"ע שרבין סכיזואיד וצריך לאשפז אותו, ובסופו של דבר, פורצת בבכי. קיבלתי המון מחמאות והופתעתי מעצמי כי שכחתי שאני שחקנית כזאת, הייתי המומה מהעוצמה שהייתה לי שם. והבן שלי מסתכל עלי ואומר לי ‘בן זונה'. הוא היה בשוק. הוא רואה את כל ההצגות שלי, מאוד גאה במה שאני עושה, אבל לא רצה לראות אף סרט שלי. מה אני צריכה, שהוא יראה את ‘אחד משלנו'?". 
 

את מניח שאת מתכוונת לסצינת הסקס על הקיר.

“כן, סרטים זה אינטימי מדי. יש לי געגועים אדירים לקולנוע ואני חושבת שאתפרץ לשם גם בבימוי. את הסרט עם שרון נביים יחד. ומכיוון שהוא ישחק כל הזמן, סביר להניח שהרבה מהבימוי ייפול עלי. אני יודעת שאני יודעת לביים קולנוע, אני צופה כפייתית בקולנוע, לימדתי הרבה בבתי ספר לקולנוע, והסיבה המרכזית שזה לא יצא עד עכשיו זה שאני אדם חסר סבלנות ולוקח שנים להרים פרויקטים של קולנוע". 
 

אני מרגישה זרה




בשנות ה–80 שימקו סומנה ככוכבת הבאה של הקולנוע הישראלי. היא החלה בגיל צעיר מאוד, עוד לא בת 20, ב"פצעי בגרות 80", ואז “צלילה חוזרת", הפריצה הגדולה ב"נועה בת 17", אחרי 20 שנה סרט ההמשך “לא בת 17", וביניהם “מגש הכסף" ו"אחד משלנו". במקביל, תמיד היה התיאטרון (בחיפה שיחקה ב"נפש יהודי" וב"גטו"). וגם הטלוויזיה צצה (“על הברזלים").

דליה שימקו עם אלון אבוטבול והשותף לכתיבת התסריט, שרון אלכסנדר, אי שם באייטיז. צילום: יח"צ
 

את גרה במרחק הליכה מכיכר הבימה. כשאת עוברת ליד המונומנט הזה, מה את מרגישה?

“זו שאלה מאוד יפה ומדויקת לגבי המצב שלי בחיים. המון שנים רציתי מאוד להשתייך לממסד, לתיאטרון הישראלי. בעצם, הייתי בתוך הממסד כי שיחקתי בממסד, אבל אף פעם לא הייתי חלק ממנו. משהו באישיות שלי, או באופן שבו ניהלתי את עצמי, במודע או שלא במודע, יצר אצלי תסכול. הרגשתי שיותר משתמשים בי ופחות נותנים לי. עשיתי תפקידים לא מספקים, אבל כיוון ששיחקתי בסרטים, היחצנות נבנתה על זה שאני בהצגה. הרגשתי כמו ילדת חוץ בקיבוץ, לא הצלחתי לפענח את הפוליטיקה הפנימית".
 

זה לא תלוי כישרון?

“לא רק. אף אחד לא הטיל ספק בכישרון שלי, לא הסתובבתי בקרב אנשים שתהו אם אני מוכשרת או לא, אבל משהו לא קרה שם אף פעם בצורה מלאה. וברגע שמצאתי את הנישה והחופש ליצור לבד, השתחררתי לחלוטין מהתסכול. היום אני מסתכלת על הממסד כמקום שאשמח מדי פעם לעשות בו, אבל אני לא תלויה בו, ולכן לא כועסת עליו". 
 

אז במשך שנים כעסת.

“הייתי יותר מתוסכלת מכועסת, כי חשבתי שזו הדרך. החלום שלי היה לשחק תפקידים ראשיים בממסד וזה כמעט לא קרה, וזה הטריף אותי, כי ידעתי שאני יכולה ואני מעולה, וזה היה ראש בקיר. וברגע שעשיתי סיבוב פרסה, אז אני מפויסת עם המונומנט. לא כמהה אליו, אבל גם לא שוללת להיות חלק מזה. יש לי את המקום שלי". 
 

והמקום שלה הוא אנסמבל אספמיה. 30 איש, יוצרים, שחקנים, בעלי מקצוע, שהיא יזמה, היא מנהלת והיא מכנה “מפעל החיים שלי". עברית גבוהה. טקסטים מורכבים. יצירה מאתגרת ועמוקה. בדיוק כמוה. “כשאדם מתחיל משהו כזה, הוא לא אומר שהוא מקים מפעל חיים, זה פשוט קרה. יש לי המון תוכניות להגדיל את התקציב, ולצאת לחו"ל, כי ‘חלום ליל קיץ' שלנו היא הפקה ברמה בינלאומית. תמיד רציתי להגיע לחו"ל אבל לא האמנתי שזה יקרה, אבל זה צריך לקרות, למרות שזו הפקה מסורבלת עם 12 שחקנים. זה מחזה מוכר, בניגוד למה שעשיתי עד עכשיו, מחזות ישראליים לא מוכרים. זו מטרה שאני שמה לעצמי. 

דליה שימקו ב"נועה בת 17". צילום: יח"צ
 

“האנשים באנסמבל הם סוג של משפחה, משפחה מנטאלית. עם כל אחד מהם יש מערכת יחסים ארוכה וספציפית. כל אדם זה מסע. לפני כמעט שנתיים נפרדתי מבן הזוג שלי, אלכס, שהיה התפאורן שלי. עברתי שבר והאנסמבל החזיק אותי בריאה נפשית. בחדר החזרות פרחתי ובבית בקושי יכולתי לתפקד. בכיתי כל הזמן. זה שאנחנו קרובים, אינטימיים, יוצרים אחד עם השני, הולכים כברת דרך עם במאית שמאמינים בה, יודעים שהיא זקוקה להם כפי שהם זקוקים לה, זה ניכר על הבמה. אלו החומרים שממנו עשוי תיאטרון, כי תיאטרון תמיד היה סוג של משפחה אמנותית ולא מקום שבאים לעשות בו קריירה.
 

“אני אוהבת את האחריות הזאת, אחרת זה לא היה קורה. זה לא מעיק עלי כמו שהורות לא מעיקה עלי. אני אוהבת להיות אמא. זה בא לי בקלות, אף פעם לא סבלתי. ואני האמא של האנסמבל. אני אוהבת את זה, למרות שיש מריבות, היעלבויות הדדיות, אני יכולה להתעצבן ויכולים להתעצבן עלי. הדבר שהכי חשוב לי, ואני מוכנה לשלם מחירים בשבילו, זו אווירה טובה, חדווה, יצירה, הנאה. זו נקודת המוצא שלי בעבודה. אני יכולה להיות במצב רוח ממש רע, חולה אפילו, לבוא לחזרה ולהרגיש בריאה". 
 

מתי בעצם עברת לבימוי?

“התחלתי לפלרטט עם בימוי מזמן. ביימתי בבתי ספר למשחק, ואצל יורם לוינשטיין הייתי בצוות המורים הראשון כשבית הספר הוקם. ברגע שגיליתי שאני מורה טובה ושאני נהנית ללמד, זה שחרר את הנואשות להיות בממסד ולעבוד שם. זה פתח נישת פרנסה אחרת. ומתוך ההוראה בא הבימוי. גיליתי שאני במאית מאוד טובה, ומביאה את השחקנים להישגים, ואז בא שרון אלכסנדר, והציע שנעשה ביחד את ‘הנחש', הצגת יחיד שלו ששנינו עיבדנו ב–92'–93' לתיאטרונטו. זו הייתה הצלחה אמנותית גדולה שפתחה לי תיאבון לבימוי. אז ביימתי כשההגדרה שלי היא ‘שחקנית שגם מביימת', כי המשכתי לשחק, עברתי מתיאטרון לתיאטרון ושיחקתי בסדרות טלוויזיה, שם הרגשתי הכי מקצועית, עם הכי הרבה כלים, ושכללתי את כלי הבימוי". 
 

לא למדת בימוי?

“וגם לא כל כך למדתי משחק. למדתי ב'תלמה ילין' ושנה באנגליה, ב–WEBBER DOUGLAS ACADEMY. אני אוטודידקטית. אדם שאוגר ידע סביב הדברים שמעניינים אותי וחשובים לי. יש לי גם זיכרון מאוד טוב. גיליתי שיש לי יותר ידע מסרטים או ממחזות שקראתי לעומת אנשים שלמדו באקדמיה". 
 

למה לא למדת?

“כי תמיד עבדתי. פרנסתי את עצמי. אני בסוג של עצמאות כלכלית מגיל 20. כמובן שככל שהייתי יותר צעירה, גם פרנסתי את עצמי יותר טוב. ישראל הייתה אחרת, התעריפים היו אחרים והצרכים היו אחרים. אפילו חסכתי ללימודים באנגליה". 
 

למה למדת שם רק שנה?

“כי זה היה מאוד יקר והייתי כבר די מקצועית. התחילה לי קריירה בקולנוע ובתיאטרון וידעתי מה אני רוצה לקחת. לא הייתה לי שום מחשבה להישאר, היה לי ברור שאחזור לארץ".
 

בדיעבד, את מצטערת שלא נשארת?

(מחייכת ופורעת את השיער) “כן. אני חייבת להגיד שתמיד הייתי מאוד ציונית, עם תפיסה שהמקום היחיד להגיע לידי ביטוי באופן מלא הוא כאן, בשפה הזאת, בתרבות הזאת. היום אני לא בטוחה שאני מרגישה ככה".
 

כי?

“אני מרגישה זרה. ולא מתחברת להוויה הישראלית של היום".
 

מה השתנה?

“האלימות. וגם המקום של תרבות ואמנות בשיח החברתי. לא שפעם היה קל. אף פעם התרבות לא הייתה כאן במקום ממש גבוה, אבל הייתה לה חשיבות, הייתה לה השפעה. היום זה מרגיש לי שולי, כמעט זניח. יש לי הרגשה שזה גל עולמי. וכמו כל דבר, בארץ זה מועצם. אין באלאנס, אין איזונים בין גבוה לנמוך, יש תחושה שהכל פרוץ. שכל מה שקשור לערכים, לשיח שעוסק במהות, מיותר, טרחני, הכל עובד דרך צעקנות, התלהמות, שחור־לבן. והתרבות היא לא צעקנית, לא מתלהמת, לא שחור־לבן, תפקידה להביא עומק, לשאול שאלות, להביא תהיות. במקום שאי אפשר לשאול שאלות, קשה ליצור בו אמנות.
 

“ואני לא מדברת על הפוליטיקאים אלא על הציבור הישראלי. יש אצלנו קרע, נתק, בין הציבור לאמנים, וזה טראגי. זה לא דומה לשום מקום שאני מכירה. אי אפשר להגיד שזה רק השלטון. זו רוח התקופה. אני, כאמנית ישראלית, שואלת את עצמי אם אני רלוונטית, אם זה חשוב רק לי ולחברים שלי ולמתי מעט שמסתובבים ברדיוס הנראה לעין. אלו שאלות מהותיות ולא פשוטות במיוחד כשאת מנהלת להקת תיאטרון. אני לא יכולה לדעת כמה אנשים רוצים את זה. 
 

“אתן לך דוגמה, יום אחד הגיעה לראות את ‘אחוזת וייס' גברת מבית שאן בשם סמדר אלפסה, משוגעת לתיאטרון. זו הייתה הפעם הראשונה שאנסמבל אספמיה יצא מתל אביב. הגענו לבית שאן ובאולם ישבו 400–500 איש שהיא ריכזה והתמוגגו מההצגה, שפכו עלינו סופרלטיבים וקידמו אותנו. השמועות שהייתה הצגה טובה הגיעו למקומות נוספים, וכך היינו גם בנצרת עילית ובקריית אתא, ובכל המקומות האלה אנשים אמרו לי ‘איזה כיף, כמה מרענן, כמה אנחנו רוצים דברים כאלה'. ולכן, אני חושבת שיש פה הטעיה, לתת הרגשה שאף אחד לא באמת רוצה את זה, שכולם רוצים ‘מאסטר שף'. וזה שקר שכנראה מקיים הרבה מאוד כסף, זה מסך עשן שמונע מאינטרסים כלכליים. ואני ושכמותי חייבים להמשיך ולעשות, כי מדי פעם צצים נסים כאלה. אני מאוד רוצה להגיע רחוק, באמת הגיע הזמן, אני באותה פאזה יותר מדי זמן. צריך לעבור פאזה".