מיכל ליבדינסקי ושי אביבי יחצו השבוע את הצגת ה־200 של "באושר ועושר": הצגה זוגית המורכבת ממערכונים שהם חצבו מהאנך הביוגרפי של חייהם, החושפים זווית גברית ונשית על נושאים זוגיים, שבדרך כלל מטואטאים מתחת לשטיח.
"אחד הדברים שאני הכי אוהבת בנו, ולא קהו עם הזמן, זו האפשרות לעשות מה שבא לנו, דברים מוזרים, יוצאי דופן, לא משנה איפה אנחנו נמצאים. אני קוראת לזה בועה", משרטטת ליבדינסקי קווים לשרידותה המופלאה של זוגיותה עם אביבי. "אני הכי אוהבת את התחושה הזאת שפתאום נפתח הפתח הזה, ואנחנו נכנסים לבועה שלנו, שמנותקת ממה שקורה בחוץ בעולם, ואז לא אכפת ממה יגידו. ואז אנחנו יכולים לרקוד באמצע תחנת רכבת מלאה אנשים חמורי סבר באירופה, לשחק תופסת בקניון בתל אביב, או להתנהג ממש לא בהתאם באירועים מעונבים. שובבות זו אחת התכונות שאני הכי אוהבת. אני מאחלת לנו להישאר שובבים גם בגיל 80".
"היא התחילה ממערכונים שכתבתי למגירה, מתוך מצוקות ומחשבות שעלו בי על הזוגיות. יום אחד, כמה שנים אחרי שהם נכתבו, קראתי אותם ברצף והם נראו לי ממש טובים. נתתי לשי לקרוא, והחלטנו לעשות מופע חד־פעמי. עשינו את זה באירוע שהפקנו ונקרא 'חנוכת בית' בפרדס חנה, ובו הופעות בסלונים בבתים פרטיים בחג החנוכה. חשבנו שגמרנו עם זה, אבל מהר מאוד זה עבר מפה לאוזן ואנשים ביקשו שנעשה עוד הופעה. אז עשינו. וככה, מפה לשם, אנחנו רצים עם ההופעה הזאת עד עצם היום הזה".
"בשבילי קל להבין את זה, כי אני חיה עם גבר שמשתף אותי בהרבה דברים שעוברים עליו, אז אני כבר רגילה. כשהוא רק התחיל לספר לי, חטפתי עליו עצבים ואמרתי שיש דברים שאני מעדיפה שלא ישתף אותי, ושידבר על זה רק עם חברים שלו. היום ברור לי שחשוב להיות כנים זה עם זה. וכמובן, חשוב גם לדעת איך לעשות את זה. התקשורת היא אחד הדברים הכי חשובים ביחסים. אנשים מתחתנים כדי לחיות יחד, אבל במהלך חיי הנישואים מגלים שהם מרגישים לבד. זה קורה כי כל אחד ואחת מסתגרים עם הסרטים שעוברים עליהם, ומפחדים לשתף בהם. השיתוף של האמת, גם כשהיא כואבת, יוצר הרבה פעמים קרבה. בשורה התחתונה, זה מה שההופעה שלנו עושה: מציפה את המקומות האלה, תוך כדי צחוק וקלילות.
התרעות פיקוד העורף