סוף־סוף אני יכול להגיד שיש לי תחושת שייכות", אומר השחקן שי פרדו, מהבולטים בין אמני העדה האתיופית, שינחה היום בבנייני האומה בירושלים כנס ממלכתי לציון פתיחת המרכז למורשת יהדות אתיופיה. "וזאת, לאחר שהגבורה והציונות של עליית יהודי אתיופיה נבלעו בתוך תהליך קיבוץ הגלויות שעברנו. מעכשיו יהיה לנו מקום להציג כל מה שקשור למורשת שלנו. זה דבר גדול בעיני".
כשאני שואל אותו מה הוא אומר על המצב שאליו הוא נקלע, פרדו פורץ בצחוק. הוא באמת לא מבין איך שחקן מוכשר, בעל נוכחות וקול מרשים, לא מצליח למצוא את מקומו בתיאטרון הישראלי. "כששיחקתי בתיאטרון המעבדה, שיחק איתי שחקן צעיר, בוגר ניסן נתיב ירושלים", מספר פרדו. 'ראיתי אותך בחאן, זה כבוד בשבילי לשחק איתך', אמר לי. אני, שביני לביני ידעתי מה מצבי, השבתי לו - 'חכה, עוד כמה שנים אעמוד בתור כדי לבקש ממך חתימה'".
"לא הגענו לזה. אבל הבחור המקסים שאל אותי למה אמרתי מה שאמרתי. השבתי לו - 'זה בגלל הנראות שלך, כאחד מיפי הבלורית והתואר. ומה אני? בגלל הדעות הקדומות שיש כאן אני אצטרך בכל פעם להמציא את עצמי מחדש וליצור יש מאין את האמנות שלי".
"לא. אני בכלל לא מרים ידיים. אבל בגלל שאין לי כוונה לחזר על פתחי התיאטראות, אני יוצר פרויקטים משלי. בחרתי בדרך הפעולה, אם כי כשצריך לדפוק על דלתות, אין לי בעיה. ברור שמשהו צריך להשתנות שם, כדי שתהיה פתיחות גם כלפי שחקנים כמונו".
"מה כבר אפשר להשפיע כשברוב המקרים ממחזרים הצגות? מעתיקים דברים מחוץ לארץ, כשיש פה עושר תרבותי בלתי נדלה".
"המגירה שלי מפוצצת במחזות שכתבתי".
"אולי אצליח להעלות הצגה רבת משתתפים, אם רק אשיג את התקציב הדרוש".
"אבל לא רק את אותלו".
התרעות פיקוד העורף