"הכל יושב עלינו, הבמה חשופה, כמעט אין רהיטים. הכוכב של ההצגה הוא בעצם המוזיקאי שלנו, שעושה את האפקטים הקוליים, ויש את המוזיקה של קרן פלס, ואנחנו משתלבים בדבר הזה, כמו 'סירק דה סוליי', שאין להם שום דבר, רק את עצמם ואת הבמה. אין חישוקים, הם החישוקים, אז הכל עלינו בסופו של דבר, עם כל העזרה מבחוץ. הבמאי הוא אודי בן משה שהוא גאון קומדיה".
גולן שאל מה קורה אם מפספסים בטיימינג, ווקסמן השיבה: "זה לא מפחיד. זאת הרגשה אידיוטית, שפתאום האפקט בא אחרי היד. לעומת וילוז'ני, שהוא אלוף בדלתות, אני פותחת את הדלת ונשארת כל המערכה עם היד, לא עוזבת. ואני צריכה לדעת איפה אני עומדת. זה פשוט סיוט הדלתות האלה, ואין לי הרבה. זו פעם ראשונה שאני עובדת עם וילוז'ני. היה רגע שהוא עשה על הבמה משהו מפתיע והרגשתי חשמל של הכימיה, ממש פיזית, אמרתי איזה כיף הולך להיות פה".
"הסיפור מתרחש בשנות ה-20, תקופת הסרט האילם, שזה אלמנט נורא משעשע ומתוק. וילוז'ני בעלי רוצה לבגוד בי, ואני סוגרת אותו. אני מגלמת אישה איומה, פעם רביעית ברציפות, בשלוש השנים האחרונות, ובטח שזה אומר לי משהו. נותנים את זה לי כדי שיהיה בהן איזה חן, שתהיינה קלות לעיכול. זה התפקידים הכי נפלאים. בהתחלה קשה להבין שלא סובלים אותך, אחר כך את נהנית מזה ואת מוצאת איך לחבב אותה על הקהל.
"היא באמת מסכנה, היא עוברת שם דברים האישה האיומה הזאת. היא בהתחלה מופיעה כאישה הכי שמורה, הכי מוקפדת, הכי כזאת לפי החוקים, יבשה, מפחידה. ובסוף ההצגה, כשאני נכנסת, הקהל כבר יש לו את כל האינפורמציה, אני לא יודעת כלום, ואז אני נכנסת, ונוחתים עלי אסונות, והקהל נקרע מצחוק".
התרעות פיקוד העורף