בשיחה עם "מעריב־השבוע" מספרת רוזנשטיין: "הציורים שאפשר לראות בתערוכה מייצגים בשבילי את מעט הילדות שהייתה לי, עד מלחמת העולם שפרצה כשהייתי בת שש. יש בהם משפחה וקהילה וצבע".
לדבריה, “הציורים הגיעו לאחר שנים ארוכות שבהן קיבלתי סיוע נפשי מעמותת עמך. היו לי שנים של דיכאונות ואשפוזים. לא יצאתי מהמיטה, אבל לאט־לאט הצלחתי לצאת מזה. את הזוועות שציירתי בעבר לא רואים בהם. הציור הראשון שלי היה על נייר טואלט שמצאתי בשירותים של מחנה הריכוז. ציירתי עליו בפחמים את 'הסעודה האחרונה' - יום הולדתי השישי, שהיה האחרון שחגגו לי בבית”.
משפחתה של ג’ני, במקור מהעיר האוקראינית צ’רנוביץ שעל גבול רומניה, שהתה אז במחנה ריכוז ליד באבי־יאר, גיא ההריגה שבו טבחו הנאצים ועוזריהם בעשרות אלפי יהודים. אביה הצליח לברוח ולשרוד את המלחמה במחתרת, אבל רוב משפחתה המורחבת נספתה.
ג’ני עבדה במפעל סמוך למחנה. כשהייתה בת 8 ניגש אליה חייל גרמני שחשב שהיא אוקראינית, “כשהבין שאני יהודייה הוא שיסה בי את הכלב שלו, הכה אותי מכות רצח ותלש לי בכוח מהאוזניים עגילים שקיבלתי מסבתא שלי. ירד לי דם, וביקשתי ממנו בגרמנית בבכי שיפסיק, אבל הוא כיבה על הפנים שלי את הסיגריה שלו. ביקשתי ממנו מים והוא השתין עליי ואחר כך ירה לי ברגל”.
טרגדיה אחרת שנחרתה בה היא כשחייל אוקראיני ניגש לאמה ששרדה במחנה איתה ועם אחותה הקטנה, שהייתה בהירה ממנה, והטיח באם: “את יהודייה מסריחה ואת הילדה הנוצרייה הזאת חטפת, היא לא שלך”. ואז, לנגד עיניה של ג’ני ואמה רוצץ בגרזן את ראשה של האחות הקטנה, שהייתה רק בת 4, ורצח אותה.
מאז ועד היום היא סובלת מסיוטים, אבל לא נכנעת לדיכאון. היא הספיקה להוציא ספר בשם “המלאך מעל הדלת” כדי לממן אנדרטה ליקיריה שאינה יודעת היכן נקברו, לספר את סיפורה בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה בבתי ספר ולחיילים והמשיכה לצייר, כמובן.
אבל המאבק שלה לנורמליות היה קשה ויומיומי. “המדינה לא עזרה לי יותר מדי. בשנות ה־90 ניסיתי להתאבד פעמיים. פעם אחת כשבעלי, שהיה הכל בשבילי, חלה. נאלצנו למכור את הבית כדי לממן לו ניתוח יקר, והוא נפטר במהלכו. עליתי לקומה האחרונה בבית החולים ורציתי לקפוץ”, היא מספרת בבכי.
לאחר מכן נאלצה ג’ני לעזוב את הבית כשנותרה חסרת כל ולילדיה לא היו אמצעים לסייע לה. אז ניסתה להתאבד בשנית. “עבדתי, למדתי עיצוב שיער והייתה לי מספרה מצליחה מאוד - סלון ג’נט. אפילו שוקי זיקרי למד אצלי בתחילת דרכו, אבל לא יכולתי לפרנס את עצמי לבד והתמוטטתי”, היא נזכרת בכאב.
בעלי הגלריה, חגית בן עמי ודודי פרי, מספרים: “לפני כחודש שמענו שציירת מוכשרת ניצולת שואה זקוקה לרכוש מכשירי שמיעה ומעוניינת מאוד לעשות זאת דרך הצגת היצירות שלה וללא בקשת תרומות. עוד באותו היום יצרנו עמה קשר והצענו לה בשמחה לערוך תערוכת יחיד אצלנו בגלריה, לסייע לה להציג את הציורים הצבעוניים היפהפיים שלה ולהעמיד אותם למכירה. התחברנו אליה מיד והתרגשנו לשמוע את סיפור חייה המרתק ולראות כמה חיוניות ועוצמה יש בנפש הצעירה שלה”.
התרעות פיקוד העורף