בעקבות הצלחת ההצגה והתגובות המרגשות, החליטו השניים להקים תיאטרון. "השחר" הם קראו לו - והגדירו אותו תיאטרון רב-תרבותי העוסק במורשת יהדות ערב. בימים אלו נמצא באוויר פרויקט הדסטארט לתמיכה בתיאטרון. נכון לכתיבת שורות אלו נאספו רק 24,905 שקלים מתוך 120,000 המבוקשים, ונותרו 32 ימים לסוף הפרויקט.
"כדי להפנות את אור הזרקורים לתרבות שממנה הגיעו הורינו ולחברה שהקמנו כאן. אני בא ממשפחה שיצאה מעיראק ומכיר את כל הסיפורים. אלה חומרים שמעולם לא נגעו בהם בבמה התרבותית בארץ. מה גם שבהיותי שחקן בתחום כבר עשרות שנים, אני רואה שהחומרים שמדברים על בני עדות המזרח הם בדרך כלל סטריאוטיפיים ומעוותים, ומן הסתם צריך לתת מענה לאוכלוסייה שלמה שלא קיבלה מענה מבחינה תרבותית".
"להפך. אנחנו רוצים לצאת מהגטו. זו כניסה לצורך יציאה. זה לדבר על דברים, להוציא אותם החוצה ולספר את הסיפורים. יש כאן דור חדש שלא יודע את מורשת הוריו ושלא יודע על המקום שבאו ממנו או על מה שעברו בתקומת המדינה. משרד החינוך לא נותן מענה - וגם משרד התרבות לא".
הצופים שאהבו את "הבנות של אבא", יתחברו ודאי גם להצגה הבאה של התיאטרון: "המחוללת מטטארן". המחזה, שנכתב על פי סיפור מאת סלים פתאל, עוסק ביחסים בין אב לבתו שהגיעה לפרקה.
"המחזה מדבר על המסורת ועל הלחץ החברתי מסביב, על הכבוד ועל כבוד המשפחה", אומר גבריאל, שיביים אותו וישחק בו. "למרות העובדה שהרחקנו בו עד לתחילת המאה הקודמת, התופעה עדיין קיימת בסביבתנו ובתוך תוכנו, ולא נותנים לה מענה משפטי או חברתי".
"עשיתי תיאטרון קהילתי בעבר, אבל זאת הפעם הראשונה ברמה מקצועית. המומחיות שלי היא לגעת בנימיה העדינים של הנפש האנושית. ככה אני רואה את זה. הבימוי היה לי טבעי מאוד, מה גם שהבאתי את הבסיס לתפאורה והמוזיקה. הכל כתוב במחזה. כל מה שהיה צריך לעשות הוא להיענות למה שהוא דורש".
גבריאל מספר שהתיאטרון מתעתד להעניק במה ליוצרים צעירים ולמחזאוּת מקורית, וכבר כיום מתקיימות חזרות למופע "רוחות מן המזרח". "הכל תלוי בתקציב", אומר גבריאל. "מאחר שאנחנו פועלים רק שנה, אנחנו לא עומדים בקריטריונים של משרד התרבות לתמיכה בתיאטרון. זאת הסיבה שיצאנו עם פרויקט הדסטארט ופונים לציבור כדי לקבל את תמיכתו".
"מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. היה צריך להיות דגש על הנושא מאז ומעולם. כך היינו חוסכים הרבה עוגמת נפש, כפי שאפשר לראות אותה כעת. מי שחי ונולד כאן, צריך להרגיש שייך, וחוסר המענה התרבותי נותן תחושה שיש מי שלא נחשב, שהוא שולי ופריפריאלי. חייב שיהיה שוויון זהותי לכל האזרחים. לא משנה המוצא, המין, הגזע והדת".
"זו הסיבה שאנחנו לא יושבים, חוזים והוזים, אלא עושים משהו למען המטרה. אני מקווה שהציבור על כל גווניו יבין את המטרה הזו. השאיפה שלנו גדולה מאוד: להבריא את החברה".
"כן. עם זאת, הפוליטיקאים הם המדינה - והמדינה שייכת לאזרחיה; היא צריכה לעשות את החישובים שלה ולהשקיע בתרבות, לא פחות מאשר בדברים אחרים. אנחנו אף פעם לא מגיעים לאידיאל שאנחנו רוצים, ולא נגיע לזה. הפוליטיקה תמיד תישאר מקצוע, והמקצוע הזה פרוץ לכל מיני מאכערים. יש הרבה אנשים טובים בפוליטיקה, שאני מכיר אותם אישית, ומאמין באמונה שלהם וברצון הטוב שלהם. יש כאלה עם כוונות טובות שעושים טעויות, אבל לפחות אי אפשר להגיד שהם מושחתים".
"יש תקווה, אם לא נרדמים. אם עושים משהו למענה. מה אפשר להגיד? אנחנו בביצה, את מוציאה רגל מצד אחד וטובעת מהצד השני, אבל זה עדיין לא אומר שאין תקווה. יש הרבה ליקויים, מחלות וסימפטומים שקצרה היריעה מלדבר עליהם".
"תראי מה קורה עם הקטע של השבת, לאן אנחנו מגיעים ומי תופס למי בביצים בארץ הזו. זה רק ילך ויידרדר. אני גר בפרדס כץ, שכונה במרכז הארץ שיש בה 40 אלף תושבים ומי ששולטת בה בפועל היא עיריית בני ברק, שמתנהלת על פי ההלכה ויש בה חרם בנושא תרבות. במשך 70 שנה לא הגיעה לכאן הצגה; לאנשים אין מודעות לנושא ואין שום דבר שיכול לגבש אותם כקהילה. לא בכדִי יש בשכונה פשע והידרדרות. זה כמו שדה שלא מטופח: צומחים בו קוצים.
"זה קורה מקום המדינה. החרדים היו לשון המאזניים בכל ממשלה שהייתה, כי אנחנו החילונים היינו רבים בינינו. אנחנו לא יודעים לשבת וליצור מדינה אחת שנוכל לחיות אתה בשלום. זה הולך ונעשה גרוע יותר, וזה בסיס לסחטנות. הדתיים קונים דירות של חילונים בשכונה, ועוד מעט הם יהיו רוב ויסגרו את השכונה בשבת, ואנשים שחייבים רכב יהיו חייבים לעזוב. טרנספר היא מילה קשה, אבל זה מה שקורה. זו מעברה אורבנית שבה אנשים מחכים לעזוב, אבל רובם במצב חברתי-כלכלי שלא מאפשר להם לעזוב".
"אני בדרך לאיטליה, להפקה בינלאומית ענקית ושמה 'מריה מגדלנה'. סיפור המסע של ישו דרך העיניים של מריה מגדלנה. אצא בעוד שבועיים לצילומים שיימשכו חודשיים וחצי. מיגאל הנאצי לפיליפוס הקדוש. פשוט אבסורד".
התרעות פיקוד העורף