תמונה ראשונה

הזירהטרון. זה היה שמו של הקרקס ברמת גן ששכן מעבר לכביש השחור. למה הכביש השחור? לכך קיימות שלוש גרסאות. האחת, בגלל הזפת שהייתה מרוחה על הכביש לפני שכל המכוניות דהרו עליו והרסו לו את הצורה; השנייה, משום שטרם הותקנו בו רמזורים ומעברי חצייה, דבר שגרם להרבה תאונות; השלישית, טוב, אז ככה, על הגרסה השלישית אדלג ברשותכם, כי כבר אז לא כל כך הבנתי למה התכוונו הגדולים. היום זה נשמע לי עוד יותר מטופש ומאוד לא תקין פוליטית. שנות ה-50, אתם קולטים?

הזירהטרון היה אוהל עגול מברזנט שדלתותיו הן יריעות בד מתקפלות. מה שהפך את ההתפלחות עבורנו, הילדים, למשחק ילדים. להלן חוק ההסדרים של ההתפלחות: מאתרים משפחה ברוכת ילדים שמשתרכת בתור. משתחלים לתור במרחק שניים-שלושה אנשים שעומדים לפניהם. כשמגיעים לסדרן מצביעים לאחור לעבר המשפחה הברוכה בהבעה של "הכרטיס אצל אמא". וזהו. אנחנו בפנים. מתערבבים בקהל ולך תמצא אותנו עכשיו.

ובפנים, בתוך האוהל הלוהט בקיץ והדולף בחורף, נפתח לפנינו העולם הגדול. אקרובטים מהלכים על חבלים, ואבוקה בוערת בידיהם. מעליהם רק גג של ברזנט ומתחתיהם רק רשת ביטחון. כלבים מזנקים דרך חישוקים בוערים. קופים מוצצים מבקבוק של תינוקות. סוסים רוקדים, משתחווים ונשמעים להוראותיה של היפה בבנות הקרקס. וברגע שהם דוהרים החוצה לצלילי התזמורת בהרכנת ראש לעבר הקהל, אז פורצים לזירה מוקי ואלכס, "הליצנים המצחיקים בעולם". ככה היה כתוב במודעות. והם, מוקי ואלכס - האחד הצרוד והשני שבכלל לא מדבר - נופלים, מתהפכים, שופכים מים זה על זה, רודפים אחד אחרי השני ומסתבכים ברשת הביטחון. מי אתם, מוני ובראבא, אסי וגורי, אלי ויצפאן מול מוקי ואלכס?

תמונה שנייה

איכשהו מתישהו, באמצע שנות ה-50 נעלמו מהזירהטרון האקרובטים, החיות המאולפות ומוקי ואלכס. במקומם מילאו את הזירה אמנים בינלאומיים. המשכנו להתפלח וככה זכינו לראות את ארת'ה ("סה סי בון") קיט ואת חלוץ הנגינה בוויברפון, ליונל המפטון האגדי. לכל מי ששואל - ויברפון הוא קסילופון, אבל ממתכת. וליונל המפטון האגדי הופיע אפילו עם לואי ארמסטרונג. ככה היה כתוב במודעות.

אחר כך התפלחנו לקרבות אגרוף שנערכו שם וראינו את רפאל הלפרין שלנו, בר כוכבא היהודי - ככה היה כתוב במודעות - שהכניע את כל העולם.
להצגה האחרונה שראינו בזירהטרון לא היינו צריכים להתפלח. הסדרנים בעצמם קראו לנו להיכנס. תיאטרון "דו רה מי" העלה בעברית את המיוזיקל מאמריקה "אנני אוקלי אשת לפידות", שמככבים בו סוסים אמיתיים, בלי היפה מהקרקס, אבל עם הרבה שחקנים ורקדנים, ואחת, שהייתה אנני אוקלי ובמודעות קראו לה רוזי ברשוני. מספר הצופים בקהל לא עלה על מספר המופיעים בזירה, וזה כולל את התזמורת והסוסים.

תמונה שלישית

בשנת 1966 נחנך בתל אביב אולם הסינרמה, יוזמה של אותם נכי צה"ל שהקימו את הזירהטרון שנסגר. לסרט הפתיחה, "סיפור הפרברים", לא התפלחתי. קניתי זוג כרטיסים. נטלי ווד היפה והמהממת הייתה גדולה מהחיים על המסך הקעור הענק, שטרם נראה כמותו בארצנו. "מריה, מריה", הדהדו הקולות מלפנינו, מעלינו, מצדדינו ומאחורינו. אולי זו הסיבה לכך שאני כל כך אוהב את המחזמר הזה. אולי זה בגלל ההיא שהזמנתי, ואולי בגלל נטלי ווד.
גם כשהסינרמה הפכה לדיסקוטק הייתי שם. לא התפלחתי ולא קניתי כרטיסים, כי הבעלים היה שלום פנסטר, נסיך חיי הלילה וחבר שלי מהתיכון.
אבל גם הדיסקוטק לא החזיק מעמד.

בשנת 1992, יום לפני הבחירות לכנסת, הייתי בסינרמה באירוע אחר. מפגש עם הנשים המועמדות לכנסת מטעם מפלגת העבודה. על הבמה ניצבו אורה נמיר, יעל דיין, דליה איציק ונאוה ארד. בשיאו של האירוע עלה המועמד לראשות הממשלה יצחק רבין. הוא דיבר חמש דקות בלבד. זה הזמן שהוקצב לכל אחת ואחד מהדוברים. אני יודע את זה כי אני הנחיתי את האירוע.

תמונה רביעית

בטלפון מנחם גולן: "אני חוזר ארצה בשבוע הבא. הולך לעשות את 'צלילי המוסיקה

' בסינרמה. מעוניין לתרגם? כמה?"
"כמה מה?"
"מה כמה מה, כמה כסף?"
אני שותק.
"נו, תגיד כבר כמה!".
"תראה, מנחם. האמת, מצבי הכלכלי היום הוא לא מי יודע. אני לא יודע כמה כסף אני יכול לגייס בשביל שתיתן לי לתרגם את 'צלילי המוסיקה', אבל אני מאוד רוצה לעשות את זה".
מנחם צוחק. זה לא קורה לו הרבה. ואני כבר מתחיל לזמזם לעצמי: "דו הוא דב אולי דובה".

חני נחמיאס ב"צלילי המוזיקה". צילום: אריאל בשור

חני נחמיאס ב"צלילי המוזיקה". צילום: אריאל בשור

"צלילי המוסיקה". הסינרמה מלאה בכל הצגה. חני נחמיאס היא מריה. עשר שנים אחר כך זו רמה מסינגר הבלתי נשכחת, לא מזמן זאת הייתה אניה בוקשטיין. אבל את האהבה הראשונה שהחלה בסינרמה, אותה לא שוכחים לעולם.

אפילוג

אני בדרך למשרד של רואה החשבון שלי. מגדל טויוטה. צמוד לסינרמה. אין סינרמה. אבל אני עדיין שר לעצמי ומזייף חופשי:
"אם ננשכתי, נעקצתי,
אם עצוב נורא
באים הדברים שאותי משמחים
ואז שום דבר לא רע".

אלה הדברים שאותי משמחים: רקוויאם לסינרמה

מ"סיפור הפרברים" ונטלי ווד, דרך הדיסקוטק של החבר מהתיכון וכנס מפלגת העבודה, ועד "צלילי המוסיקה" הבלתי נשכח: פרידה מקרקס, במה, קולנוע ומועדון שהיו אותו מקום