ושקט על פני תהום. שאון התותחים נדם. הטנקים השרופים נותרו שרועים מאחור. המסוקים כבר לא מטרטרים בעומק השטח. מזעקות הפצועים במכשירי הקשר נותרו רק הסיוטים. המלחמה נגמרה. בינתיים. הפסקת אש. גברים מיוזעים, בפנים מפוחמות, בעיניים קרועות, אחרי עשרות שעות ללא שינה, מתחילים לעכל. המדים המכובסים תלויים לייבוש בשמש החורפית. ובלילות שורקת הרוח. רק הצינה שבלבבות קרה יותר. הלבבות שצולקו לבלי הכר במלחמת יום הכיפורים.

בין עישון הסיגריות ההכרחיות ללגימת כוסות קפה צורבות, מוצאים חיילי המילואים של צבא ההגנה לישראל נחמה בהאזנה לטרנזיסטורים. מהדורות החדשות והדיווחים מהשטח מפנים את מקומם לשירים בעברית, ובראשם הלהיט של המדינה שמנסה להתאושש מהמהלומה הכבדה שספגה, "אין לך מה לדאוג". בינואר 1974, בשיר שכתבה תלמה אליגון והלחין קובי אשרת, מבקש עוזי פוקס מאהובתו "שלחי לי תחתונים וגופיות, כאן כולם כבר כמו חיות", ומבטיח לה להתחתן כשישוב הביתה.

אלא שהשבועות נעלמים והבית רחוק. ובעיר הגדולה שוב נוצצים האורות ברחוב דיזנגוף, ואולמות התיאטרון מלאים, ובתי הקולנוע רוחשים פעילות, והכל נראה דומה. אבל ישראל כבר לעולם לא תהיה מה שהייתה. אחרי שבועות ארוכים של אבל, מאות רבות של לוויות, מערכת בחירות ארסית ותחילתה של מחאה ציבורית, שוק הבידור מנסה ללקק את פצעיו.

אבל בפברואר נוחתת עוד בשורת איוב. רומן שרון, כוכב פופ צעיר ומבטיח, נהרג בסיני, בבלוזה, בתאונת דרכים, בדרך להופעה בפני חיילים. ההופעות הללו היו טראומטיות עבור לא מעט אמנים, רבים מהם יוצאי להקות צבאיות, שחוו מוות לראשונה בחייהם. בבסיסים, בבונקרים, בחולות המדבר וגם בבתי החולים, 4, 5, 8 פעמים ביום, מהופעה להופעה, במשך חודשים ארוכים, הם פגשו לוחמים מאובקים, עצובים, מדוכדכים, קטועי גפיים והלומי מראות קשים.
ההופעות החלו כבר בעיצומה של המלחמה, תחת אש הטילים ומנועי המטוסים. מתי כספי ליווה את לאונרד כהן בגיטרה. ירדנה ארזי עלתה לגולן. אילנית ביקרה ברמב"ם. אבנר גדסי הופיע במחנה נפח. וכמוהם גם דורית ראובני. אושיק לוי. מירי אלוני. וחברי להקת כוורת.
.
תחבושת זמנית, להקת כוורת. צילום: יח

כוורת, הרכב הפופ שכבש את המדינה בשנה החולפת, הייתה התחבושת הזמנית. ישראל חוותה קשת של רגשות. זה התחיל בהפתעה, עבר להלם, נמשך בזעזוע, בכאב נורא, זה התבטא ברגעי שתיקה ארוכים, שהפכו להתפכחות, לכעס, לזעם, למרד ולציניות. האמנים הישראלים התגייסו למאמץ עילאי להרים את המורל. ולא פלא שדווקא כוורת נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון שנערך בעיר הבריטית ברייטון ב־6 באפריל. הלהקה הגיעה למקום ה־7 עם "נתתי לה חיי" הכובש, שהחליק מתחת לרדאר מסר פוליטי חתרני, "יש אוויר למדינה אחת או שתיים", הרבה לפני שמישהו חלם על שתי מדינות לשני עמים. יש שטענו כי שמו של השיר כיוון, לא פחות ולא יותר, לראש הממשלה גולדה מאיר. אך כשהוא נכנס היישר למקום הראשון במצעדים, גולדה כבר לא הייתה שם. היא נאלצה להתפטר, בעקבות דוח ועדת אגרנט, חמישה ימים אחרי ההופעה ההיא.

אלה היו שבועות קשים ומרים במיוחד. ב־11 באפריל, באותו יום ממש, חדרו מחבלים לקריית שמונה ורצחו 18 ישראלים, שמונה מהם ילדים. חמישה שבועות לאחר מכן נרצחו 27 ישראלים, 21 מהם תלמידי בית ספר, בטבח הנורא במעלות. ואם לא די בכך, בין שני האירועים הללו התנגשו 8 מטוסי יסעור ושמונה חיילי צה"ל נהרגו במה שכונה אסון מחניים. אי אפשר היה לברוח מהדיכאון.

עליית הסאטירה

כשההנהגה איבדה את עשתונותיה, ערוץ הטלוויזיה היחיד ששידר בעברית בחר להלום בצופיו, בחמישי בערב, עם תוכנית סאטירה. מוטי קירשנבאום אסף סביבו צוות כותבים צעיר ורעב ובעיקר כועס, שיצר את "ניקוי ראש", תמהיל אפקטיבי של מערכונים ארסיים עם שירים נבזיים. ב. מיכאל, אפרים סידון, חנוך מרמרי וקובי ניב, ולפעמים גם עמוס קינן, תקפו את כולם, מימין ומשמאל, פוליטיקאים וגנרלים, ללא טיפת רחמים: גולדה ודיין ושרון וגורודיש ובגין והנשיא קציר ומשה לוינגר, מראשי המתנחלים, שהוצג שם כמטורף עם יד קלה על ההדק, ויצחק רבין, שנכנס לתפקידו בתחילת יוני וזכה ללעג כאדם חלש, דמות קרטון שנקרעת לגזרים. המערכונים לא נגעו כמעט במלחמה עצמה מתוך חשש לפגוע באלפי המשפחות השכולות שכאבן היה טרי, אלא הציפו את התסכול והבלבול שהותירה אחריה, ובעיקר את הריקבון.

הציפו את התסכול והבלבול, ניקוי ראש. צילום: קוקו

הם לא היו לבד. בזמן הפסקת האש, בשוחה בעיר המצרית איסמעיליה, כתב יהונתן גפן, איש מילואים ואחיינו של שר הביטחון משה דיין, פרק בספר "המחדל". אחר כך חבר לזמר דני ליטני, אסף נגנים והעלה את המופע "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל". גפן רצה קודם כל לפרוק את כל מה שהצטבר בתוכו. והוא עשה את זה בסרקזם, באירוניה, בציניות, ועם הרבה רגש, בהשפעה מובהקת של אמן הסטנדאפ האמריקאי לני ברוס, כששירי מחאה של בוב דילן (כמו "אדוני המלחמה") הופכים, בעברית, לאקטואליים מתמיד. גפן הצעיר שר ודקלם ותקף את הממסד. הפוליטיקה. הצבא. הדת. והקהל, הצעיר ברובו, חיילים שאך זה חזרו מהתופת, נהר בהמוניו. ברדיו הם האזינו לחנן יובל ששר "אתם זוכרים את השירים", שגפן כתב על חבריו מנהלל שמתו במלחמה המיותרת שסיפקה לנו הנהגה זחוחה.

וכשאין הווה, נאחזים בעבר. בפסטיבל הזמר והפזמון, ששודר כרגיל במוצאי יום העצמאות, זכה שלמה ארצי עם "הבלדה על ברוך ג'מילי", שיר שעסק בחייל שצייר גרפיטי במלחמת השחרור. גם הפסטיבל, בן 14 בלבד, עוד סממן מובהק של ישראל הישנה והטובה והקטנה והצנועה, איבד מזוהרו ועוד מעט יהפוך לתחרות קדם האירוויזיון. ג'מילי עצמו הוזכר גם במערכון הנוסטלגי של הגשש החיוור "שיח טבחים", מתוך התוכנית "אופסייד סטורי" שהועלתה באותה שנה.

אבל רלוונטי הרבה יותר הוא "השליח בבנק", שממנו נלקח הביטוי "ישראבלוף". עשרות אלפי ישראלים צחקו במלוא גרון מול מנהל הבנק ועוזרו שמנסים לעבוד על שליח תמים, אולי מפני שהם עצמם הרגישו מרומים. המלחמה חלחלה גם לכאן, בקטע שכתב האמרגן של הגשש אברהם דשא פשנל, "פריסות שלום מאת חיילים", במערכון הפטריוטי "יום במדינה" של יוסי בנאי, וכמובן בשיר "לו יהי", ההמנון שחיברה נעמי שמר בהשראת let it be של הביטלס. זה היה שיר מלנכולי, מינורי ואפוף תחושת יגון, שמנסה להיאחז בתקווה קלושה. מעניין שמי שביצע אותו הייתה שלישייה קומית ולא להקה צבאית. אולי מפני שהלהקות הצבאיות ירדו מגדולתן. ייתכן שזה היה קורה ממילא, ללא קשר למלחמה הארורה, אבל במצעד הפזמונים העבריים של גלי צה"ל, תחנת הרדיו של הצבא, ב-1974 לא היה ולו שיר אחד של להקה צבאית שהגיע למקום הראשון.

נעמי שמר כתבה שיר מינורי אפוף תחושת יגון. צילום: פלאש 90

על ובעקבות המלחמה נכתבו מספר לא מועט של שירים (ובהם "המלחמה האחרונה" של יהורם גאון, "היה לי חבר היה לי אח" של נתנאלה, "דודי שב הביתה" של יגאל בשן, "נפגשנו שוב" של דודו זכאי, "הסופה מגולן" של ששי קשת, "ללכת שבי אחרייך" של אילנית, וגם "הנסיך הקטן", שהעניק יהונתן גפן לשלישיית "קצת אחרת", שהחלה אז להופיע), שונים בתכלית מאותם שירי גבורה על קרבות הרואיים שלהטו אחרי מלחמת ששת הימים. אולי מפני שבמלחמה ההיא הניצחון היה חד וברור, והפעם תחושה חמוצה של תבוסה עמדה באוויר.

המוזיקה הישראלית שינתה את פניה. לא רק פסטיבל הזמר דעך. לא רק הלהקות הצבאיות הועם זוהרן. גם סצנת הרוקנרול ברחוב המסגר ובמועדוני רמלה הייתה לפתע לא רלוונטית. יוצאי הסצנה משנות ה־60 נטמעו עמוק בתוך המוזיקה הישראלית (צביקה פיק, גבי שושן ועוזי פוקס היו מהזמרים הבולטים באותה שנה) ואת הקאוורים באנגלית יחליפו עוד מעט סלסולים. התקליט החשוב ביותר אי פעם במוזיקה המזרחית, "היכן החייל", יופיע רק בשנה הבאה, אבל כולו היה אפוף שכול. אהובה עוזרי כתבה, ניגנה ושרה בו על עדי שורק, השכן מכרם התימנים, שהלך ולא חזר.

"אני יודע שאמות בקיץ"

הביטוי הראשון למהפכה המזרחית, שתוביל, ארבע שנים אחרי המלחמה, גם למהפך פוליטי, היה בסרטי הבורקס. הקולנוע הישראלי, מפתיע לגלות, התעלם כמעט כליל מהמלחמה. ודווקא ג'ורג' עובדיה בנה את סביבה את עלילת סרטו "יום הדין", בכיכובו של הזמר נסים סרוסי. זו הייתה עוד מלודרמה משפחתית מבית היוצר של עובדיה (שהספיק להפיק באותה שנה גם את "שרית"), שבה ישראלי יורד עוזב את המאהבת האמריקאית שלו וטס ארצה להשתתף במלחמה. הסוף, איך לא, מדמיע.

ישראלי בוגדני אחר היה בני פורמן, מאמן כדורסל תאב נשים, בסרטו הנפלא של אורי זוהר "עיניים גדולות". המיאוס של זוהר מהחברה סביבו, רגע לפני שיחזור בתשובה, ניכר כמעט בכל שוט וסצנה. אין בו מלה אחת על המלחמה, אבל הגבר הישראלי שמופיע בו הוא מאצ'ו מוכה ועלוב ושקרן ובעיקר מובס. אריק איינשטיין, שגילם בסרט את הכדורסלן הבטלן יוסי, הוציא באותה שנה את התקליט "סע לאט", ששיר הנושא מתוכו מעביר היטב את האווירה העגמומית ותחושת איבוד השליטה. לא רק הפועל הפסידה, כולנו הפסדנו.

יהונתן גפן, מחאה מהשוחה באיסמעיליה. צילום: שמואל רחמני

התקליט השני החשוב שהופיע באותה תקופה הוא אלבום הבכורה של מתי כספי, שמסתיים בשיר "אני יודע שאני אמות בקיץ", וכולל גם את "אלוף משנה במילואים" על חייו האפרוריים של גנרל בדימוס, ובעיקר מבליט את "ביום מסה", קינה רבת עוצמה על משמעות החיים שמושמעת עד היום ברדיו בערבי יום הזיכרון. קינה אחרת שנוצרה באותו זמן היא יצירת המחול “והיה ככלות", מאת הכוריאוגרף האמריקאי ג’ין היל סאגאן, בביצוע להקת בת דור, שהוקדשה לרקדן יאיר שפירא שנהרג במלחמה.

במוזיקה הקלאסית שרה מירה זכאי (מלים: יהודה עמיחי, מוזיקה: מרק קופיטמן) את “שמש אוקטובר". ובתיאטרון הייתה זו נולה צ'לטון החריפה והדעתנית שיצאה מההלם, כשהציבה על הבמה לא את החיילים המתים כי אם את האלמנות שלהם ב“מה אני חושבת על המלחמה". אבל עם כל הצער, הזעם, האבל, הלם הקרב וטירוף הדעת שהמלחמה, כל מלחמה, מביאה, ההדחקה וההכחשה הן התרופות הטובות ביותר כדי להמשיך ולחיות.

וייתכן שזו הסיבה שעליזה קאשי כבר לא שרה כאן יותר. יוצאת להקת הנח"ל ("יה משלטי") וזוכת פסטיבל הזמר הראשון ("ערב בא", עם שמעון בר) הוזמנה להשתתף, עוד בזמן הקרבות, בתוכנית "מפגש אמנים" בטלוויזיה הישראלית, מדורת השבט של העם. מדי ערב התכנסו כמה אמנים בניסיון נואש לאחות את הקרעים. וקאשי קלקלה את השורה. הלומת צער, עקב מותו של קרוב משפחתה במלחמה, פרצה לפתע בבכי וזעקה מול פני האומה, בשידור חי, "כוס אמאק הערבים". הקריירה שלה נמחקה באותו רגע. הקהל הישראלי לא סלח לה על האותנטיות ובעיקר לא על חשיפתו של הפצע.

כבר אף אחד לא שר על שלום

חלפה שנה, כמו עננה. ונדמה שדבר לא השתנה. אילנית זהובת השיער שבה וזכתה בתואר זמרת השנה. יגאל בשן היה הזמר. ובאוקטובר 74' שניהם כבשו את פסגת המצעד עם הדואט האופטימי "כשיבוא שלום לארץ". והוא אכן בא, ארבע וחצי שנים אחרי, ב־1979. אבל כעבור שלוש שנים פרצה המלחמה הבאה. ואחר כך זאת שאחריה. והיום כבר אף אחד לא שר על שלום.

התפכחנו.

"ואיזה מסכנים החיילים": איך עולם התרבות התמודד עם טראומת 73'?

הצלקות, הזעם ותחושת איבוד השליטה ניכרו היטב ביצירות של אחרי מלחמת יום הכיפורים. אבל בסופו של דבר, כמו תמיד, ניצחו ההדחקה וההכחשה