יוסי מרשק החליט לעבור לכיסא הבמאי: "צריך להתפתח"

פסטיבל התיאטרון הקצר, שיגיע בסוף השבוע הקרוב (24 עד 26 בנובמבר) לצוותא בפעם ה־18, מוקדש להצגות קצרות שאורכן חמש עד 20 דקות מז'אנרים שונים - החל מיצירות דרמטיות, עד לקומדיות נונסנס פרועות. השנה יוצגו בפסטיבל תשע הצגות שיוצגו בשני מקצרונים (מקצרון: הצגות קצרות שמועלות ברצף זו אחר זו). בין היוצרים והשחקנים השנה: רבקה מיכאלי, יוסי מרשק, נועה קולר, רובי מוסקוביץ, מרינה שויף קולר, רודי סעדה, מורן רוזנבלט, שיר אברמוב, יקיר פורטל, רון ביטרמן ועוד.

את ההצגה הפותחת, "יתושים", ביים יוסי מרשק, המוכר יותר כשחקן. "האמת היא שתמיד קרץ לי לעבור מעמדת השחקן לבימוי", הוא משיב לשאלה המתבקשת ומוסיף: "העובדה שאני עובר לעמדת הבמאי, לא אומרת שוויתרתי על המשחק. שחקן צריך להתפתח ולחפש לעצמו עוד מקומות לבוא לידי ביטוי, כך שזה נראה לי טבעי לחלוטין לעבור לעמדת הבמאי".

"לא יודע למה את אומרת את זה. קודם כל, זה לא שאני עושה סטופ על חיי ונכנס לחצי שנה שאני לא יכול לעשות משהו אחר. מדובר בשלושה שבועות גג לחזרות, אז אני בהחלט מוצא זמן לעשות את זה. זה גם לא כזה אזוטרי. זאת השנה ה־18 שלו, וזה מעורר עניין. להגיד לך ת'אמת: יש זמן להכל".

"זה נכון. לפני הטלוויזיה והקולנוע הייתי שנים בתיאטרון - בחאן ובבאר שבע. הטלוויזיה קרתה לי, יחסית, מאוחר. הגעתי אליה מהתיאטראות. הייתי גם חמש שנים בניו יורק. למדתי, ובעיקר עשיתי טיול יותר מדי ארוך אחרי צבא. כשחזרתי לארץ עשיתי מעט מאוד תיאטרון, אבל עברתי אודישנים לטלוויזיה. התפקיד המשמעותי הראשון היה לפני 11 שנים ב'הכל דבש'".

"אני לוקח את זה כמחמאה. הדשדוש הזה התמשך שנים ארוכות. לפני זה הייתי חמש שנים בניו יורק, ולא פשוט לבוא ארצה ובגיל 32 להמציא את עצמי מחדש. בתיאטרון לא הלך, אז התמזל מזלי ופיתחתי חושים לזיהוי אודישנים בקולנוע ובטלוויזיה".

"בגיל 25. היו לי ספקות קשים באשר למקצוע, בגלל אי שביעות רצון וחוסר ודאות בין תפקידי משנה שקיבלתי. לא הייתי בטוח שאני רוצה את זה. אז נסעתי ובזבזתי זמן יקר".

"אין ספק שאם הייתי מקצר בחצי, הייתי היום בעמדה יותר טובה, כי עכשיו קורים לי דברים שהיו צריכים לקרות מזמן. הפכתי לאבא בגיל 46".

"שאלתי את עצמי אחרי שנים של התלבטויות: אני רוצה או לא רוצה לשחק? בסוף עניתי לעצמי - זה מה יש וזהו".

"לא. יום אחד הייתי סוכן תיווך וירדתי מזה. הייתה פעם אחת שהלכתי לחלק עיתונים, ויום אחרי קיבלתי איזשהו תפקיד, אז כבר לא הייתי צריך את זה".

"זה לא היה פשוט, אבל בסופו של דבר הם קיבלו את זה. הורי לא אהבו את נושא המשחק. אבא שלי רופא, אמא שלי אחות, אחות שופטת".

"כן, כוח רצון וחוסר ברירה, כי לא יכולתי ללכת ללמוד רפואת שיניים. בשלב נורא מאוחר נפל לי האסימון, ואז הלכתי על זה בכל הכוח".

"אול יזראלי גאי. זה הטייפ קאסט שאני מקבל, אבל לא תמיד".

"במראה כן. כבר עשיתי את הבאד גאי במספיק מקומות, ועשיתי את הגוד גאי. אני לא מרגיש שאני על איזשהו טייפ קאסט".

"אני אשמח לקבל הצעה משם, אבל לנסוע ולנסות – ממש לא".

"כי עכשיו דונלד טראמפ הוא הנשיא. אני גם לא חושב שכרגע זה הזמן. אולי עוד כמה שנים. גם כשגרתי שם לא ניסיתי לשחק. זה היה חמש שנים שלגמרי לא הייתי שחקן. לקראת הסוף שיחקתי באיזו הצגה בניו יורק, אבל ממש לא ניסיתי לעשות את זה באמריקה".

"כן. סוג של התבגרות מאוחרת".

לפסטיבל התיאטרון הקצר ה־18 ביים מרשק את המחזה "יתושים": קומדיה שחורה על המלחמות היומיומיות הקטנות שמוצצות לנו את הדם. במרכז המחזה: זוג שמוטרד בערב קיץ מיתוש מעצבן במיוחד. ואז, ערב אחד, תוך כדי ניסיונות ללכוד את היתוש, הגבר מעיף את העציץ דרך החלון ופוגע בעובר אורח - שהופך עליהם את עולמם. את המחזה כתב רועי צדוק, ומשחקים בו נועה קולר, מעין בלום ורובי מוסקוביץ.

"אני חושב שזה כתוב נהדר, וזו קומדיה שחורה, ואני מאוד אוהב את הז'אנר הזה. אני אוהב את המפגש בין שני האנשים האלה לבין 'הפצוע'. זה הופך את העניין ליותר דרמטי ומצחיק".

"אף פעם לא חשבתי לעומק על דבר כזה. לא יודע כמה אני מתחבר לדבר כזה. לא יודע אם הייתי רוצה להיות לבד על הבמה. לא שזה מפחיד אותי. אני לא עושה את זה כי זה פשוט לא בוער בעצמותי. אולי אם אפגוש כותב טוב".

"מסתדרים נהדר".