"אפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן". המשפט הנ"ל, המיוחס לאברהם לינקולן, רלוונטי גם ל"מצחיקונת" בכיכובם של מיה דגן ועמוס תמם, כי התחושה האינסטינקטיבית הייתה שמישהו כאן עבד עלי בעיניים.
מיה דגן, שנלחמה על התפקיד והייתה מוכנה לעזוב עבורו את תיאטרון הבית שלה (בית ליסין), הגיעה למגרש המשחקים הגדול של הקאמרי, אך לא ממש עומדת בציפיות, חרף העובדה כי בראיונות עמה טענה כי זהו תפקיד שנתפר במיוחד למידותיה. דגן מביאה לדמותה של פאני ברייס, שחקנית המחכה נואשות לתהילה, את תנועותיה המוגזמות והמוחצנות, בליווי קולה המאנפף, והתוצאה מבאסת עד מאוד.
עם כל הכבוד לאנשי תיאטרון הקאמרי, שרוצים לספק לקהל בידור להמונים על חשבונם, ליהוקה של מיה דגן הוא עקב אכילס והביצוע שלה מעניק לדמות עומק של קריקטורה. מלאכת העיבוד, שהופקדה בין ידיו המיומנות של צדי צרפתי, מספרת את סיפורה של פאני ברייס, שחקנית מחוננת שפילסה את דרכה לצמרת השואו ביזנס הניו יורקי, כבשה את לב הקהל, וגם את לבו של ניק ארנסטיין, מהמר מוכר.
צרפתי רקח עולם גדוש בדמויות שנראות וזזות כמו קריקטורות, והדיאלוגים הלא מעניינים, המגויסים לטובת קטעי הסטנד־אפ של מיה דגן, פוגמים בדרמה. ההפקה, השומרת על רמה מקצועית גבוהה - הודות למפיק חיים סלע - חסרה את ההתלהבות שיש לגיבורת המחזמר, כשהיא מתכננת לכבוש את בימות ניו יורק, והתוצאה היא שעמום.
תוך כדי צפייה במחזמר, זרקתי מבט בנעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, שהתבונן בכוכבת החדשה שלו, ולא יכולתי שלא לתהות אם לדגן יהיו חיים בקאמרי אחרי "מצחיקונת", ואם היא ניחנה בכישורים המתאימים להשתלב בלהקת שחקנים שעוסקת בחומרים מורכבים דוגמת חנוך לוין? התשובה, כך נראה, תגיע במקום ובזמן הנכון. נכון לעכשיו, מוקדם להתנבא.