הרי לפניכם חידה, שאיש מכם לא יצליח לפתור: מה המשותף לרומן ברונפמן, מי שהיה חבר כנסת מטעם מפלגת "ישראל בעלייה", לבין הזמרת הצרפתייה פראנס גאל, שזכתה עם השיר "בובת שעווה, בובת קש" באירוויזיון 1965? ומה לדעתכם המשותף לסדנה להכנת פלאפל ולהרצאה על התיאטרון היהודי? או מה עשוי לקשר בין להקת "לוס כפרוס" לבין "פנטום האופרה"?



נובמבר 2016. שישי לפנות ערב. מלון "דניסטר" בלבוב, אוקראינה. למבואה שבפתח חדר האוכל מגיע גבר אוחז בתיק גדול. עד מהרה נשלפת ממנו מערכת הגברה. צלילי שירים חסידיים מתפשטים בחלל החדר, מושכים אליהם התגודדות קטנה. האיש ניגש לשולחן הסמוך ומציב עליו מגש עגול ונרות שבת. הוא מדליק אותם אחד־אחד. כשמתחילים ריקודים לקראת שבת המלכה, הוא בראש הרוקדים, סוחף את הנוכחים לרקוד עמו.



בידי האיש הזה פתרון החידה. הוא, בנו של רב מרמת גן ובוגר ישיבת בני־עקיבא בכפר הרא"ה, נראה בשעה מפעימה זו כקומונר נלהב בתנועת הנוער של פעם, רק בלי הכיפה על ראשו. "הגם שנפרדתי מזמן מהכיפה, היא תמיד אצלי בלב, לא על הראש", אומר חיים צ’סלר, המייסד, יושב הראש והמנוע הבלתי נלאה שמאחורי סיפור ההצלחה של "לימוד" – כנס בינלאומי שמאפשר ללמוד על התרבות היהודית וההיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל - שחוגג בלבוב עשור מאז הכנס הראשון של הארגון, שנועד לקהל דובר רוסית. הכנס נערך במוסקבה. הכנסים המיועדים לדוברי רוסית, נקראים "לימוד FSU".



עתה תשאלו מה לפראנס גאל ולפלאפל ולכל האמור לעיל. ובכן, תוך כדי מסע דילוגים בין חדרי כנס "לימוד" האוקראיני, מושכים אותי לאחד מהם צלילי הלהיט בן יובל השנים. אני נכנס פנימה ועל המסך נראית דמותה הבלונדינית של הזמרת הצעירה דאז בהרצאה שכותרתה "הביוגרפיה של סרז’ גינסבורג".



כדי להיות בטוח שלא טעיתי בכתובת, אני נכנס לרגעים לכיתה סמוכה, וכמו באופרה אחרת, ממש באותה שעה נושא חבר הכנסת לשעבר ברונפמן את הרצאתו "פורטרט של המיליון ששינה את המזרח התיכון", המבוססת על ספר שכתב עם העיתונאית לילי גלילי על העלייה ההמונית מברית המועצות.


והפלאפל? סדנה להכנתו של המאכל הלאומי שלנו (שגנבנו ממצרים השכנה) נערכת בד בבד עם הרצאות על "תיאטרון יהודי כיום" ועל יחסי אוקראינה־ישראל, גם הרצאה נושאת הכותרת "חופש הבחירה".



ו"לוס כפרוס", להקת הרוק הבועטת שזכתה לכינוי "הרוסים"? אותם הביאו עד לבוב כדי להיות הכוכבים האורחים באירוע הנעילה הנוצץ של הכנס בבניין האופרה המפואר של העיר, שנפתח בצלילים דרמטיים מתוך "פנטום האופרה", בביצוע התזמורת הסימפונית המקומית. המנצח הצעיר שלה הוא יהודי, זוכה פרס על שם ואגנר, המלחין האנטישמי.



מייסד הפרויקט חיים צ'סלר (מימין) וראש עיריית לבוב, אנדרה סדובי. צילום: בוריס בוכמן
מייסד הפרויקט חיים צ'סלר (מימין) וראש עיריית לבוב, אנדרה סדובי. צילום: בוריס בוכמן



קומנדו ואווירונים



במרכז כל אחד מכנסי "לימוד" - נושא אחר. גיבורת הכנס הקודם בלבוב, שנערך לפני שנתיים, הייתה קריסטינה חיגר, מי שכילדה הסתתרה בתקופת השואה בתעלות הביוב בעיר, ניצלה וכתבה על כך ספר. הפעם מעלה הכנס על ראש שמחתו את נושא תנועות הנוער, שאחת מהן, השומר הצעיר, הוקמה ב־1913 בלבוב, לא הרחק ממקום הכנס הנוכחי.



צ’סלר, שחי לדבריו בשלום עם כל התנועות והזרמים ("כך אנחנו שורדים"), ציפה לייצוג מאוזן בדיון המוקדש לנושא תנועות הנוער, אבל חבר הכנסת שהוזמן לייצג את הנוער העובד והלומד התחמק ברגע האחרון מהתחייבותו להגיע. צ’סלר מציג את באי הדיון בשפתו העסיסית. "יש לנו כאן גם אינטליגנציה, גם קומנדו וגם אווירונים", הוא מעלה בת שחוק בקרב הקהל.



בא כוח הקומנדו כאן, כהגדרתו, הוא נציג השומר הצעיר בדיון - מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, אבשלום (אבו) וילן, חבר הכנסת לשעבר, שבצעירותו שירת בסיירת מטכ"ל. מתנועה זו באה גם ההיסטוריונית פרופ’ אביבה חלמיש. איש האווירונים בדיון הוא טייס הקרב לשעבר הרצל (הרצי) מקוב, מי שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר וכעת מנהל את מרכז מורשת בגין. את הכיפות הסרוגות מייצגים יוחנן בן־יעקב, מהאידיאולוגים המרכזיים של בני עקיבא וגאל גרינוולד, ראש החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, שעלה מצרפת.



"באוקראינה יש כיום קהילה יהודית חשובה - היסטורית וגם עכשווית - של כ־300 אלף יהודים" אומר חבר הכנסת לשעבר ברונפמן, "הם חוזרים לחיים קהילתיים, לאו דווקא דתיים, ורואים ביהדות מכלול של תרבות, היסטוריה וזיכרון קולקטיבי. הגישה של ‘לימוד’ היא מודרנית ופתוחה, ואין בה מקום להטפות".



עלייה? להיסטוריונית פרופ’ אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה יש ספק אם זה הכיוון. "ככל שניכרת התעוררות בקרב היהודים של אוקראינה, יש לי תחושה שישראל לא כל כך מעניינת אותם, ואם כן, אז באופן שולי", היא אומרת. "כבר כשהייתי בכנס אקדמי שנערך כאן ב־99’ יכולתי להבחין שבמדינה הזאת מתפתחת קהילה בסגנון יהודי־מערבי, שמפתחת לעצמה חיי תרבות יהודיים, כדי לשמור על הזהות שלה, וזאת בהחלט לא קהילת מצוקה".


הכנס של "לימוד" מסוגל להוות אמצעי נגד התבוללות?



"אין לדעת עד כמה. ניכר בבאי הכנס שהם מחפשים זהות ורוצים משהו שיגדיר אותם כקבוצה ויבדיל אותם מהאחרים. יש פה הרצאות, אבל כשנכנסתי להופעה של שירים ישראליים, ראיתי שבקושי הגיעו אליה עשרה אנשים. מעניין שבאותו אולם, בשעה אחרת, כשזמרת שרה שירים יהודיים כמו א־יידישע מאמע, האולם היה מפוצץ. בסך הכל נראה שהם מחפשים את הביחד שלהם כיהודים תושבי אוקראינה".



כן, ביחד. זה מה שחש ויקטור שפירא, משורר מזוקן שהגיע ממרחקים, מקלינינגרד שעל חוף הים הבלטי, כדי לשמש כמרצה בכנס "לאחר שהייתי בהרבה לימודים". ודעתו? "’לימוד’ נותן איזו אווירה יהודית. זאת הזדמנות לפגוש חברים ממקומות רחוקים. נפגשים כל פעם במקום אחר. אולי הפעולות כאן לא נותנות הרבה יהדות, אבל כשהיהודים בהן יחד, גם זה חשוב".



זו גם רוח הדברים של בני הזוג ילנה ואליהו לז’ינסקי מדנייפרו, היא מורה לאנגלית, הוא מורה לכלכלה. הם מספרים על הרצאות ששמעו בכנס עם אלה, אמה של ילנה, ועל המפגש החברתי שהם חווים, מספרים על ביקוריהם בארץ, אבל עלייה? על זה אין בכלל מה לדבר.



התקרבות למסורת



"לימוד זה משהו מדהים, פתוח לכולם, דתיים ולא דתיים, אבל אישית אני כבר לא מחוברת לנושאים המקומיים בכנס", אומרת אורית אונטרבריק, שלדבריה התלהבה במיוחד מסרט על יוני נתניהו, שבו צפתה בין ההרצאות. היא נולדה בקייב, בירת אוקראינה, וב־89’ עלתה לישראל. במהלך לימודיה באוניברסיטה העברית הכירה צעיר יהודי מצרפת ועברה עמו לפריז. היום ניכר מבטא צרפתי חינני בדיבור שלה.



לכנס היא הגיעה לצורך לימוד מסוג שונה. "אני מהמארגנים של לימוד מערב אירופה, שייפתח בלונדון, ובאתי לראות איך זה עובד", היא מספרת. "ממה שאני מתרשמת יש התקרבות למסורת היהודית ודגש על חינוך - וזה חשוב".



אירוע הנעילה נערך, כאמור, בפאר ובהדר בבניין האופרה. אורח הכבוד כאן הוא אנדרה סדובי, ראש העיר בעל המעמד הגבוה באוקראינה, שיומיים קודם לכן אירח בלשכתו את צ’סלר עם אורחיו מישראל ועתה נושא דברים בשבח יחסי שתי המדינות. צ’סלר מודה לראש העיר, ואיננו שוכח להזכיר ימים קשים שעברו יהודי לבוב, שמ־110 אלף מהם שהיו בה ערב השואה, שרדו בסופה בעיר רק 3,400 מהם.



כעבור ימים אחדים מזדמן לי להשתתף בטקס האזכרה השנתי המרגש של "יד ושם" ליהודי לבוב והסביבה שנספו בשואה, בהיכל יהדות ווהלין, בגבעתיים. שני אירועים שנוגעים לעיר אחת, אך כה שונים זה מזה.