הרזומה העשיר של עודד קוטלר, ובו שלל הצגות, סדרות וסרטים שבהם שיחק, יצירות שכתב או ביים, ניהול אמנותי וייסוד תיאטרונים שונים בישראל, תתווסף מחר גם הצגת היחיד "ילד לא רצוי", שתעלה בתיאטרון צוותא בכיכובו. המונודרמה, בבימויה של כלת פרס ישראל נולה צ'ילטון, מתבססת על הביוגרפיה שכתבה יעל גבירץ ועוסקת בסיפור חייו של יצחק בן-אהרן, אחד ממנהיגי הפועלים החשובים בישראל.



"בן-אהרן הוא מסוג המנהיגים שפסו מעולמנו הקטן בישראל", אומר קוטלר (79) בראיון ל"מעריב המגזין". "לאיש היה חזון, ואילו לפוליטיקאי בן ימינו יש קריירה. האיש האמין ביושרה אישית, ואילו כיום טובת ההנאה היא בתפקיד המרכזי. מושגים של צדק ומוסר ואתיקה עמדו כיסודות באישיותו, ואילו כיום הצצה מהירה בכלא מעשיהו מבהירה את התמונה. לאיש הייתה תרבות, וכיום רודפים אותה. האיש עמד בתקשורת ביקורתית, ואילו כיום מבקשים לשחד אותה. לכן, הגעגוע לאישיות כזאת אינו עוזב אותי ושכמותי ועוד רבים אחרים".



מדוע חשוב להעלות הצגה כזאת כעת?


"הצורך העמוק של אנשי תיאטרון להעלות נושאים כאובים הנוגעים לחיינו, לאקטואליה, איננו דבר חדש. כבר בשלהי מלחמת השחרור כתבו סופרים מחזות על פצעי החיים אז. בינתיים התיאטרון הישראלי נטה להירדם בשמירה, ורק מתי מעט המשיכו לשרת את דגל המחזאות המשקפת מציאות כואבת. ומה שמעניין במיוחד ב'ילד לא רצוי' הוא העובדה שגם בגיל קרוב ל-100 לא נס ליחו ולא קהתה חרבו. הוא הצליף והיה ער לכל הפגעים והמשיך לעמוד בתוקף על מסר אופטימי, הזועק לאנשים החיים כאן לקחת ולשנות את המציאות הרעה, אם היא כזאת. 'תהפכו עולמות', הוא אומר, 'תשברו את הכלים'. טקסטים כאלה צריכים להיאמר על ידי צעירים יותר, אך הללו הזקינו בטרם עת, כמו שאומרים. אני מזדהה עם דבריו לא רק מהטעמים העקרוניים, החשיבתיים, אלא גם בהתייחס למה שרואות עיני - הניהול הגרוע של המדינה ומוסדותיה, והשחיתות שפושה בכל.



המלט צעק שמשהו רקוב בדנמרק, מדינתו. אנחנו, היום, צריכים להזדעק לנוכח המתרחש מתחת לאפנו במדינתנו היפה והאהובה. כשמסריח אי אפשר רק לסתום את האף ולתת לניחוח לחלוף. צריך לרדת לשורשי הסירחון ולעקור אותו משורשו. זאת אינה מלאכה קלה. אתה מתלכלך, אתה מסתכן, אך מה האלטרנטיבה?"



הקהל הוא הנחמה



קוטלר נולד בתל אביב והחל את דרכו בתיאטרון כבר בהיותו תלמיד תיכון, כשייסד את תיאטרון "קלעים". בגיל 17 הצטרף לתיאטרון "אהל" ובהמשך שירת כשחקן ובמאי בלהקת פיקוד מרכז. בהמשך שיחק בתיאטרון הקאמרי והיה ממייסדי "במת השחקנים", התיאטרון הצעיר שהפך לשופרו של הדור הצעיר. בין היתר, הוא שימש מנהלו האמנותי של תיאטרון חיפה וטיפח אמנים כמו חנוך לוין, יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, יעקב שבתאי ועוד, ואף ייסד את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר וכן שימש מנהלו האמנותי של תיאטרון אנסמבל הרצליה.



לאורך השנים ביים שלל הצגות, בהן "חפץ", "סינית אני מדברת אליך" ו"חברון"; ושיחק ביצירות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, כגון המחזמר "גברתי הנאווה", הסרטים "שלושה ימים וילד" ו"מיכאל שלי" וסדרות הטלוויזיה "אסתי המכוערת" ו"חסמבה דור 3". על עבודתו בתיאטרון זכה קוטלר חמש פעמים בשלל פרסים, בהם פרס כינור דוד, פרס יו"ר הכנסת ופרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים.



ההחלטה לככב במונודרמה לא הייתה פשוטה עבור קוטלר. "הז'אנר הזה של מונודרמה קל לאנשים מסוימים וקשה לאחרים", הוא מעיד כעת. "לי זה לא פשוט, אך קפצתי למים האלה גם כי אני מכבד את רצונה של נולה צ'ילטון, שדחקה בי זמן רב להעלות את החומר הזה. מדובר בז'אנר קשה, כי אין פרטנרים להישען עליהם, לשוחח ולהתמודד איתם כדי ליצור דרמה אקטיבית בימתית. אתה לבד שם מול הקהל, ואין פתח מילוט.



בדרך כלל צפה ועולה בעיה נוספת בהעלאת מחזות יחיד: אל מי מדבר השחקן על הבמה? למי הוא פונה? לרוב השחקן מדמיין את הפרטנר ומנסה לשכנע את הקהל בנוכחותו של הנעדר. במקרה הזה הפרטנר האמיתי של בן-אהרן הוא אכן הקהל. הוא נואם. הוא מנהיג המונים. הקהל שיבוא לצפות בהצגה יצטרך להיכנס לתפקיד הזה. זה יהיה ממשי ולא מדומיין. זאת אחת הסיבות שלקחתי על עצמי את המשימה הקשה הזאת. אינני הראשון ולא האחרון שמעלה הצגת יחיד. יעקב אגמון מנהל ומפיק פסטיבל הצגות יחיד מדי שנה, כבר שנים, בהצלחה גדולה. לאורה ריבלין העלתה ערב כל כך יפה, מוזיקלי-תיאטרוני, שגורם קורת רוח לצופים רבים. זה מעודד, אך זו אינה הסיבה שנעניתי לאתגר. זה מסוג הדברים שאתה עושה רק אם אתה מוכרח, אם מתעוררת בך תשוקה חזקה ממך לעלות ולומר את החומר. ונדמה היה לי שזיהיתי בי את התשוקה הזאת לפתע".



האם מדובר בתחילתו של עידן חדש עבורך?
 "אין זה אומר שמעתה ואילך אעלה מונודרמות. כבר עכשיו אני יודע על יצירות שמאתגרות אותי ואשתדל, במידת האפשר, לחפש להן כתובת הפקתית, והן אינן מונודרמות".



במאית ההצגה, נולה צ'ילטון בת ה-95, היא עוד סיבה מסקרנת לצפות ביצירה שקורמת עור וגידים על הבמה. "זכיתי שוב לעבוד עם נולה, כשחקן", אומר עליה קוטלר. "הפעם האחרונה שעבדנו יחד הייתה בהצגה 'מסיבת פורים של אדם בן כלב', על פי ספרו של יורם קניוק, בבימויה. זאת ההצגה שאיתה פתחנו את המתחם של נווה צדק, וכל השאר היסטוריה. כאז כן היום, חוויית העבודה עם נולה איננה דומה לשום דבר אחר. היא גם הייתה קרובה לבן-אהרן כידידת המשפחה ונשארה חברה טובה של אלמנתו, בלהה בן-אהרן.



בין יתר הטכניקות שהשתמשנו בהן בעבודה הייתה גם 'החזרה הטלפונית'. היא מתגוררת בקיבוץ שדות ים, ולעתים הייתי עובר איתה על קטעים בטלפון. בזק הייתה שותפה לעבודת היצירה. אך בעיקרו של דבר, הייתי נוסע אליה לקיבוץ, ודי היה לי לעתים במשפט אחד חכם שאמרה כדי לפתוח בפני עולם ומלואו. כזאת היא נולה. בזה היא דומה משהו לבן-אהרן, שגם בגילו המבוגר נותרה חריפותו טרייה ומסוקרנת וצלולה. הוא אומר משהו כמו 'פצעי החיים מגלידים, אבל הצלקות נשארות, וברגע מסוים בחיים הן אלו שמתחילות לספר את סיפורן'. זאת זכותם הגדולה של המבוגרים ושל פצעיהם".



מה מגלם בתוכו השם "ילד לא רצוי"?


"השם 'ילד לא רצוי' מצא חן בעיני מאוד. חשבתי שהוא מתאים. אתה הולך נגד הזרם עם חומרים כאלה, לבד. והבדידות הזאת איננה זוהרת כל כך. אז ניפגש עם הקהל, אמרתי לעצמי: ואולי יימצאו בו ידידים כלבבי, והם הנחמה".



שילמדו היסטוריה



קוטלר עלה לכותרות ביוני 2015 בעקבות מה שכונה נאום הבהמות, שאותו נשא בכנס של "פורום מוסדות התרבות" נגד שרת התרבות מירי רגב. הנאום נישא בתגובה לאמירתה של רגב במפגש קודם בינה לבין אמנים: "אנחנו קיבלנו 30 מנדטים ואתם רק 20". בנאומו אמר קוטלר: "תארי לך, גברת רגב, את עולמנו-עולמך שוקט, ללא ספר, ללא מוזיקה, ללא פואמה, עולם שאין מפריע בו, אין מפריע ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב". הנאום, ובפרט הביטוי "עדר של בהמות", עוררו סערה גדולה וספגו ביקורת חריפה, אפילו מראש הממשלה בנימין נתניהו וראש האופוזיציה יצחק הרצוג. קוטלר, לעומת זאת, טען אז שמבקריו מתעלמים מהבעיות הקשות יותר בחברה ובפוליטיקה הישראלית.



התבטאויותיך בתגובה לשרה רגב לא פגעו בתדמיתך כאמן?


"אין קשר בין העמדה הביקורתית שלי על הצהרותיה ומדיניותה של שרת התרבות והספורט ובין הקריירה שלי. אני עסוק בעשייה תיאטרונית. ההצלחה שלי לפענח חומרים טובים זה מה שגורם לי סיפוק או להפך. מה שכן - המדיניות הישראלית בכללה, בנושאים רבים, כולל בנושאי תרבות ואמנות, עושה לי רע מאוד, כמו לאזרחים רבים אחרים, השואפים לכינונה של מדינה ליברלית, פתוחה ותרבותית. הביקורת הזאת לא מקדמת אותנו, למרבה הצער, לשום מקום".



האם יש בכוחם של האמנות והאמנים לשנות את המצב? הרי בדרך כלל עולם האמנות והפועלים בו נתפסים כ"סמולנים".


"די היה לטיפשים ללמוד קצת פרקי היסטוריה חדשה כדי לדעת שלעתים רק מחאות המוניות ובעקבות זאת הצבעה בקלפי משנות סיטואציות פוליטיות. הכינוי 'סמולנים' בא במקום המילה 'בוגדים', ולזה מתכוונים המשתמשים במילה הזאת. בקרוב ייתכן שיסתפקו בשני מושגים בלבד: ימנים ובוגדים. כלומר מי שאינו ימני הנו בוגד".