אחרי יום שלם שעסק רובו ככולו בצפייה בסיקור מקיר לקיר בחתונתו של ח"כ אורן חזן, שגרמו לאמתכם לחלום, שזו אני מתחת להינומה מתקשה לנשום בהתרגשות, מתעוררת ומגלה שהמציאות עלובה יותר מאישה כמוני, שתחת הכותרת "עבודה וסיקור", התגנבה "לקברט" המדובר 'קרייזי הורס'. מה כבר יכול להיכשל במופע מהוקצע של עשר רקדניות, שנראות כמו חבורת בובות ראווה אמיצות, שקורעות מעצמן את הבגדים בחלון של 'קסטרו' בנמל ורצות בקול צחוק ענק לעבר ההאנגר כדי לפרוק כל עול. והן פורקות, הו הו, איך הן פורקות.

חברים, אלנבי מעולם לא יצא פראייר כמו במקרה הזה שבו הוא נתן לצפון תל אביב להשתלט לו על המומחיות בו מופעי סטרפטיז כנים וחסרי חוצפה. מקצועיות ויפהפיות עם שמות בלתי נשכחים, שאפשר לקרוא לכולן בעצם איב, וכולן היו עונות. כי כולן נראו איב כאלה - אישה צרפתית-גרמנית, קוקטית עם חזה שנלקח מהמונה ליזה, מציגות ב-'Forever Crazy' פיתוי צרפתי משובח.



האורות המתרפקים, קטעי הפילם נואר בין קטע לקטע, מוזיקת המעליות העליזה מכניסים אותך לאווירה שיש במאורת גוג ומגוג, ואתם יודעים מה? זה מרגש בדיוק כמו שחטא נורא ואיום שאתה עומד לחטוא מעיר בך רצון לחיות לנצח.

כבר בסצנה הראשונה נכנס הטור העירום כמעט לגמרי (לפעמים שרוך הוא רק שרוך) במגבעות של חיילי צבא המלכה האנגלי, עם מגפיים וכל האביזרים שמוכיחים שהן אכן חיילות. וזה לא שקר - הן חיילות מדהימות בציות שלהן לגנרל החירמון.

כבר בסצנה הזאת, לא יכולתי לכבוש צחוק. אמיתי לגמרי, לא בוז, לא לעג חלילה, לא איזה צקצוק פטרוני. אותי זה נורא הצחיק - יש מצב שזה כתוצאה ממבוכה, לא פוסלת. אבל נראה לי שאם שואלים אותי, זה היה יותר התפעמות מהכנות ומהחוסר ב'פוליטקלי קורקט'. הרגשתי כאילו אחד האוליגרכים שגדשו את הקהל, טפח לי על השכם עם איזה סיגר וצחק: "ספסיבה, אה?".


"לא רע אבל תרבות - זה לא"


תגידו מה רע, מה רע בלהגיד 'וואלה אתמול הייתי באיזה סטרפטיז, סידר לי את כל הראש', זה בטח יותר טוב מלומר 'הייתי אתמול בגשר, תקשיב אין תיאטרון כזה בארץ, אין. דווקא, דווקא זה שלא הבנתי כלום זה אומר שיש פה משהו מעבר..'.

זה היש-בשר, לא יותר מדי, עצמות בריח, גם לא יותר בולטות, וציצי שעד היום מחפשים מי הגאון שהמציא אותו. זה אנחנו: גברים ונשים - סקס, אהבה וכסף - זה עץ הדעת שלנו.

כן, זה אמיץ, זה מחרמן, זה אפילו תקדימי. אבל חברים, לא אכפת לי אם תדירו אותי כתוצאה מהדברים שאני אומרת כאן, מכל הסטרפטיזים מהיום ועד סוף ימיי, אבל תרבות זה לא.

אחת הסיבות שלא הצלחתי להשתלט על התקף הצחוק הייתה כי תיארתי לעצמי את מרב מיכאלי באה לראות קצת 'קולטורא פריזאית'. סופסוף הייתה כותרת מזמינה בעיתוני הבוקר ועם התמונות הנכונות מ"המופע", הרייטינג ירקיע.


"עלילה קיצונית מדי"


רק מה, גם עם התלהבותי לא הצלחתי לצלוח את חלקו השני של המופע. שעמום - זו הייתה אבחנת המלצר לו שילמתי ביציאה. "למה? למה את הולכת? סתם, כי מעניין אותי". "פשוט העלילה קיצונית לי מדי", מילמלתי, לא מעזה להסתכל לנער בעיניים אחרי שהוא ראה שאני ראיתי והגעתי במו רגלי למופע כזה.

הוא צחק - ואחרי שהויזה עברה, וכללתי בה טיפ שערורייתי, הוא אמר לי: "זה בסדר. את לא לבד, מלא עוזבים באמצע משעמום". "וואלה?", אמרתי, "נשים או גברים?". "נשים בעיקר אבל גם גברים, והרבה", הוא ענה.

כשיצאתי לאוויר הנמל הקפוא, קיללתי את עצמי כמיטב המסורת אחרי שאני מפספסת הזדמנות - למה לא שאלתי אותו לאיזה כיוון הם הלכו הגברים האלה שהעזו להראות יוצאים ממופע של זימה פתיינית שלא מתביישת בעצמה, אולי רק בשם - 'קאברט עלק'.


גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.