עובדים על הזוגיות", המופע הקומי בכיכובם של ליליאן ברטו ויוסי מרשק, מפרק לזוגיות את הצורה. הכל כלול: שגרה, ילדים, כביסה, כלים בכיור, פחדים, חרדות קיומיות, מאבקי כוח, ריבים קטנים והתחשבנויות קטנוניות. "הרעיון נולד לגמרי במקרה", מספרת כוכבת ההצגה ליליאן ברטו. "יום אחד קראתי משהו שדניאלה לונדון דקל כתבה בטור שלה ב'ידיעות', שריגש אותי במיוחד. היא כתבה על הבן שלה. על ייסורי הגידול ותדהמת עזיבתו את הבית. הזדהיתי והתרגשתי. בערב התקשרתי אליה, והצעתי לה לעשות משהו ביחד".

ברטו הוסיפה: "הכוונה המקורית הייתה להשתמש בטקסטים כתובים שכבר קיימים ולעשות משהו קטן; אבל דניאלה אמרה: 'בואי נעשה משהו חדש. שום דבר שכתבתי לא מעניין אותי. אני אכתוב לך חומרים חדשים'. כיוון שכבר הרמתי פרויקט אחד גדול: 'אוי אליאס אליאס' - ערב מערכונים ושירים של חנוך לוין, יחד עם מוני מושונוב ודרור קרן, לא נבהלתי. להפך. אני אוהבת לנהל ולהפיק פרויקטים עצמאיים, וכבר השתפשפתי בזה מספיק, כדי לדעת שזה אפשרי. לקח לנו זמן עד שגיבשנו את הרעיון והחלטנו על הכיוון. דניאלה כתבה ואני עזרתי עם העריכה והסינון. וזהו. ככה זה התחיל".



איך יוסי בתור בן זוג?
"יוסי מרשק הוא שיחוק היסטרי. לא אני ולא דניאלה יכולנו לחלום על שותף טוב יותר. הוא שחקן נפלא עם טיימינג קומי ויכולת אלתור אדירה. אבל יותר חשוב – כיוון שאנחנו להקה מאוד קטנה – יוסי הוא שותף נהדר וחבר נהדר. כיוון שאין היררכיה וכולנו עושים הכל – מבימוי ועד סחיבת התפאורה מהאוטו לבמה – זה קריטי. אנחנו לא שכירים. ההצגה הזאת היא שלנו, ולכן, לשיתוף הפעולה ולתהליך יש חשיבות אדירה".



הנושאים התחברו לכם עם החיים עצמם?
מרשק: "מה שנוגע באופן מיוחד היא התחושה של הכנות. ההצגה מדברת על מפעל הזוגיות, אבל לא באופן מתקתק ורומנטי, אלא באופן אמיתי וכואב. היא מראה את התפרים. אני מוצא את עצמי שם, גם אם זה לא אחד לאחד מה שקרה לי. הערב בנוי ממערכונים הממוקמים על פני ציר זמן. מרגע ההיכרות ועד זקנה. אז אני, בחיי הפרטיים, עוד לא הגעתי ל־20 שנות נישואים וילדים גדולים. הילדה שלי בסך הכל בת שנה. אבל אני כן מזהה את הדינמיקה. את המקום של ההתחשבנויות והמאבקים. אז זה יותר תמרורי אזהרה בשבילי. זה לראות לאן לא כדאי ליפול. או אם נופלים, איך אפשר לנצח את הבאסה בעזרת הומור".



ברטו: "יש בערב שלנו מערכון שמדבר על דינמיקה של ריב. איך בכל פעם, כשכבר כמעט משלימים, זה מתחיל שוב. כי לא מתאפקים. כי בכל זאת רוצים להגיד את המילה האחרונה. לא מזמן נסעתי עם מורן, בעלי, במכונית, ואחרי שגמרנו להתווכח ולהשלים, פתחתי את הפה כדי להגיד: 'אבל רק שתדע לך...' באותו רגע הבנתי שלא, אני לא אומרת את זה. אני סותמת מיד. וזה בהחלט לקוח מהחיים".



המשפט "לעבוד על הזוגיות" מציין סוג של שגרה. עייפות החומר. משהו מתיש ש"חייבים לעשות". איך עושים מזה משהו מצחיק?
מרשק: "אם תשים לב, המונולוגים הכי מצחיקים בנויים תמיד על כאב. זה מה שנותן את הערך המוסף. קושי, עצב, כישלון, בדידות, חוסר אונים. אלה החומרים הכי טובים. הומור זה היכולת להצביע בדיוק על זה".



ליליאן, בהצגה צוחקים, למשל, על הקמטים שיש לך על הפנים. נושא כאוב.
ברטו: "יוסי אומר בהצגה: 'רוב הזמן אשתי בכלל לא זקנה, אבל יש רגעים שהיא כן'. וזה אומר המון. זה אומר שגם האדם הכי קרוב אלינו, האדם שאוהב אותנו, לפעמים נבהל ממה ששני הזמן עשו לאהובתו. כולנו מרגישים צעירים, וקיים פער שרק הולך וגדל בין התחושה הפנימית לחיצונית. אבל האדם שחי איתנו, גם אם הוא לא רוצה לראות את זה, רואה לפעמים. אין מה לעשות".



"עובדים על הזוגיות" – פרמיירה, 4.5. חמישי, 21:30, צוותא 3, תל אביב