אם הייתם מעירים אותי באישון ליל, מנערים אותי חזק ושואלים איזה ז'אנר תרבותי הכי אהוב עלי בחיים, סביר להניח שהייתי פולט בלי למצמץ: קולנוע. אבל כשהיחצנית התקשרה בצהרי היום והציעה לי לטוס להונגריה בשנית, כדי לחזות באופרטה הונגרית, אני מעלה באוב את "זה עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה" של מאיר אריאל, בתקווה ש"אחר כך כבר קל יותר הלחץ על העין השטופה, השלופה, הפרופה, הצלופה, הדלופה, הטרופה, השרופה, הצרופה, הגלופה".

צחוק הגורל הוא שהנסיעה הקודמת שלי לחו"ל, בכריסמס 2014, הייתה גם לבודפשט, בתור חבר במשלחת עיתונאי תרבות ישראלים, שנשלחה מעבר לים התיכון כדי לחזות באופרטה "הביידר", כדי לקדם את מכירותיה בישראל. הפעם אנחנו הולכים לחזות ב"הרוזנת מאריצה" לאותה מטרה בדיוק.
דלתות טרמינל 3 מנחשות אותי גם הפעם ונפתחות לי מעצמן. אלא שהפעם כל האינטרקונטיננטליה כבר לא בדיוק מדגדגת לי כאן וכאן וכאן. אם תיקחו בחשבון שהייתי צריך להתייצב בשדה ב־03:45, כשטיסה 2365 לבודפשט  ממריאה רק ב־07:05 בטיסת לואו קוסט (שנקראת UP) של אל על, תגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שלא כל יום פורים. הפעם גם המעבר האקלימי היה חד כתער, וממזג אוויר שרבי, מגורען, נחתתי לג'אמפ קאטבודפשטי־חורפי־כבד, מעונן היטב והגשם מטפטף.



יוני כרמי, האימפרסריו הישראלי שחי במינכן מאז 1989 ומנצח על כל האופרציה בכריזמטיות ראויה להערכה, מבטיח שהפעם הוא לא הולך לעשות לנו "טירונות קורס מכ"ים" כמו בכריסמס 2014, אז רדה בנו קשות במסע אלונקות רצוף תחנות: ממפעל תרופות של "טבע" בעיירה גודולו הטורקית לשעבר; דרך ארמון רב־תפארת של הקיסר פרנץ יוזף והקיסרית סיסי, עד פגישה עם סגן שר החוץ של הונגריה בבניין, סליחה ארמון, הפרלמנט.

שידור חוזר


אחרי שמגיעים למלון, סליחה ארמון, "בלו רדיסון", שאשכרה יושב ב"אזור הבימה" של בודפשט, אני פוגש בלובי אינספור פנים ישראליות מוכרות מהפעם הקודמת. מהצד זה נראה כמו פגישת מחזור. כולם כאן מה זה מבסוטים מכל העניין. למראית הדז'ה וו, אני מרגיש כמו בשידור חוזר של משהו, שהוא לא ממש האופרטה שלי.

ואם בפעם הקודמת הרגשתי כאילו  נלקחתי בשבי ההונגרי, הפעם באמת משחרר כרמי את החבל ונותן לנו ספייס כבד ביותר, כולל הזדמנות לבקר בתערוכה "הזנזונת הלא ידועה" – על חיי הלילה של שנות ה־20 וה־30 בבודפשט; תערוכה דקדנטית למדי וריאקציונרית להפליא, שרק מקבעת את הונגריה כמדינה שנמצאת בתרדמת תרבותית עמוקה.

אחרי שמשלחת העיתונאים הישראלית, נפרדת בחום מהמדריך ההונגרי, שהתנהג כמו ליצן, אבל מתברר שהוא אינטלקטואל כבד, שיודע יותר ממשהו על תרבות אירופה התוססת של שנות ה־20 וה־30. אף שב־2017 נדמה שמשהו כאן לא רק הלך אחורה, אלא קפא מלכת. העייפות מתחילה לתת את אותותיה. כרמי, שמנצח על הריטואל הזה פעם רביעית ברציפות, הצליח להפנים היטב את טעויות העבר, ומשחרר אותנו ב־16:00 למלון. בחדר 312 (פעם קודמת זה היה ב־502) אני מתחיל לעכל שבתכלס לא באמת ישנתי ב־24 שעות האחרונות.

קאט לשבת. לביקור בוקר־צהריים נינוח ומלא בזמן, באחוזת־טירת Pronay Castle, Alsopeteny. התחושה הראשונה היא, בשתי מילים, הוד קדומים. בכניסה פנימה הלחץ על העין השקופה רק מחריף. רק צילומי חתן כלה בחוץ מצליחים להנחית על קרקע המציאות, ולהבהיר שאולי הטירה החלומית הזאת, שבאמת נראית כאילו נלקחה מהאגדות, היא לא יותר מגן צ'ארלס קלור ההונגרי.

קאט לשעת השין. רגע ההליכה ברגל לאופרטה תיאטר, מרחק של עשר דקות גג מ"רדיסון בלו". לא מבין איך אני מרגיש כאן כמעט כמו בתל אביב. אלא שהפעם זה לא להיכל התרבות, אלא היישר ל"קבינה" המפארת את יציע האולם המדהים ביופיו, שנשמר בקפדנות מאז נוסד לפני כ־100 שנה, ומדיף ריח של זמן משביח. למראית הדז'ה וו אני מרגיש שוב כמו אל פאצ'ינו באולם האופרה ב"הסנדק 3" (או אייב לינקולן בתיאטרון פורד בוושינגטון), אבל רגע אחרי, הצבע חוזר ללחיים. גם הפעם אף אחד לא מתכוון לחסל אותי. לפחות לא כאן.

שמש חולה


"הרוזנת מאריצה", כמו "הביידר", היא אופרטה שכתב אמריך קלמן, שביים, כמו ב"הביידר", מיקלוש גאבור קרניי, ומככבים בו, כמו ב"הביידר", אטילה דולהאי ומוניקה פישל.  חוויית "הרוזנת מאריצה", כמו חוויית "הביידר", הייתה, איך נאמר זאת, מפתיעה ומחממת כמרק שעועית ביום חורף קר (אף שבבוקר הפציעה שמש חולה).

לאורך כל האופרטה התרוצץ ממעל תרגום אלקטרוני לאנגלית. קצת קשה פיזית להרים את הראש כלפי מעלה, מה עוד שהראייה כבר לא משהו ומקשה לעקוב בדריכות אחרי כל פתלתלות העלילה ההונגרית למטה. מה שכן, שמתי לב לכמה ריקודים שעשו לי דז'ה וו דווקא עם ריקודי "שיבולת בשדה" מהקיבוץ.



אפרופו "שיבולת בשדה", בהפסקה – שהייתה מרופדת במשקאות ונשנושים - סיפר לי העיתונאי והמוזיקולוג יוסי פישמן, שרוב התרבות הקיבוצית שאבה השראתה מטקסים גרמנים קדומים. נקודה למחשבה. ביום ראשון קיבלנו יום חופש. הזדמנות טובה להפוך לתייר מזדמן בבודפשט, עיר גדולה בלי חיילים אבל עם המון עצים נשירים. לא קר כמו בפעם הקודמת, וגם נראה מוכר מאיפשהו. כשהפעם אפשר גם לגעת, לא רק לראות מהאוטובוס.

רגע מרגש הושט היד וגע בו: "נעליים על הדנובה": אנדרטה שהוקמה ב־2005 על גדות הדנובה, המנציחה את מאות היהודים שנרצחו בידי גדודי צלב החץ ההונגרים, לאחר שנורו והושלכו למי הנהר בשואת יהודי הונגריה ב־1944־1945. ואף שאני לא סובל מסינדרום אושוויץ, בכל זאת זה צובט בלב.
קאט לנתב"ג. מתברר שגם כאן הגשם מטפטף. וכשהמונית שמחזירה הביתה מגיעה לרחוב שמואל הנגיד, היא נאלצה לקחת רוורס ולא להגיע ליעדה המיוחל, כי משאית הזבל, שהתרגלה להתקדם בשלוש בבוקר בניגוד לתנועה, הבהירה, סופית מאיפה באנו ואנה אנו באים. 

האופרה הישראלית מארחת את "הרוזנת מאריצה", 15.6־24.6, בית האופרה, תל אביב.




 



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.