קרוב ל־40 טיוטות כתב דודי גורדון עד שנחה דעתו. התוצאה: המחזה “נסיך הצללים”, עיבוד סיפורו של בנו של בכיר חמאס יוסף חסן דאוד דאר ח’ליל, מסעב חסן יוסף, המכונה “הנסיך הירוק”, שחצה את הקווים ושיתף פעולה עם השב”כ. בשנות פעילותו סייע מסעב לסכל עשרות פיגועי התאבדות, לחשוף חוליות מתאבדים ומחבלים ולעזור במניעת חיסול בכירים, כמו שמעון פרס והרב עובדיה יוסף.

כמו ברב המכר “בן החמאס”, שראה אור בהוצאת מודן, ובסרטו התיעודי של נדב שירמן “הנסיך הירוק”, מגיש המחזה, העולה הערב בתיאטרון “פסיק” הירושלמי בבימויו של שמוליק הדג’ס, עלילת חיים בלתי אפשרית. מסעב נחשב למקור האמין והבכיר ביותר שהפעילה מערכת הביטחון בישראל, והמחזה נפתח בזמן היותו בן בכור למשפחה מוסלמית משפיעה, עובר למקומו הטבעי כפעיל מרכזי בזרוע הצבאית של חמאס ונוגע בשינוי בהשקפת עולמו ובדתו ובמבצעים שבהם השתתף. 

מסעב לא היה מעורב כלל בתהליך העיבוד למחזה, ואחרי שקרא אותו, כפי שסוכם איתו מראש, יצאו אנשי “פסיק” לדרך. "האתגר היה הניסיון להביא לבמה את הדמות של מסעב", מספר כעת גורדון, שפרט להיותו אמון על עיבוד הספר למחזה, מגלם את תפקידו של השייח’ אבו מסעב. "המניעים שלו. המצבים המטורפים שהוא התמודד איתם במשך שנים, מדי יום. היכולת של בחור כל כך צעיר להשפיע על מערכת ביטחונית כמו השב"כ והעומס הכל כך גדול של המבצעים שהשתתף בהם. מסעב בן אדם יוצא דופן, והסיפור שלו נדיר. נקודת הראייה שלו והדרך שבה הוא חווה את הסכסוך היא בהחלט זווית שאף אחד מאיתנו אפילו לא יכול לדמיין. יש משהו מאוד חזק בהמחזת סיפור אמיתי. המציאות מדברת בעד עצמה. יש בספר כל כך הרבה סיפורים מרתקים, שאין לכולם מקום על הבמה. היינו צריכים לבחור את הסיטואציות שייתנו את הציור המדויק לדמותו, ולכן היו לנו הרבה בחירות קשות. אני חושב שבסופו של יום המחזה מצליח לשקף את המורכבות הזאת ואפילו להביא זווית חדשה, שלא נמצאת בספר".



גורדון (56), נשוי ואב לארבעה מאזור ירושלים, עבד עד 2011 במשך 25 שנה בשירות המדינה במגזר הערבי בתפקידי שטח ופיקוד. “לקראת הפרישה החלטתי שבפרק ב’ של חיי אני רוצה לעסוק במשחק. תחום שתמיד משך אותי”, הוא אומר. הוא למד משחק במסגרות שונות וכיום, כאמור, הוא שחקן בתיאטרון “פסיק” בירושלים, המשתתף בכמה הצגות רפרטואריות. על המסך השתתף בכמה סרטים וסדרות (“מלאך של אמא”, “אחת אפס אפס”, “שושנה חלוץ מרכזי”, אטלנטיקה”, "צומת מילר” ועוד). במקביל, מעביר גורדון סדנאות משחק בעיקר בגופים ביטחוניים, לשיפור היכולות המשחקיות של מפעילים וחוקרים.



“למעשה הרצנו את ההצגה כבר לפני למעלה מחצי שנה בפני קבוצות ביקורת, אבל מהתגובות שקיבלנו הרגשנו שעדיין לא הצלחנו להביא לידי ביטוי את הדילמות האנושיות בצורה המיטבית, ולכן נכנסנו לעוד סשן של כתיבה”, אומר גורדון. 

עיוורים למתרחש

כמו הספר והסרט, גם המחזה מספק הצצה למה שמתרחש שם בפנים. מאז פרסום סיפורו ברבים נאלץ מסעב להסתובב עם שומרי ראש צמודים. הוא התנצר וברח לארצות הברית, שם קיבל מקלט פוליטי. אביו ובני משפחתו ניתקו עמו מגע. בשנת 2016 התארח בוועידה השנתית של ה"ג’רוזלם פוסט” בניו יורק, שם אמר: “אני מייצג את עצמי. אני לא משתייך לשום ארגון. לא קיימת שום מערכת אנושית בעולם שיש ביכולתה לפתור את המצב האנושי או להתמיר את התודעה האנושית כקולקטיב. הדרך היחידה להביא יותר אור לעולם היא החלטתו הנחושה של היחיד לגאול את עצמו ולעבור תהליך בתוכו. ואני יודע זאת, כי אני מדבר מתוך סמכותם של הניסיון והחוויה הפרטית שלי”.

במקביל לתהליך רכישת הזכויות והעבודה על המחזה, יצא הסרט "בית לחם" ואחריו הסדרה "פאודה". "מהתגובות ליצירות הללו הבנו שהקהל בישראל רוצה לגעת בנושאים האלה ולנסות להבין מה קורה בצד השני", מספר גורדון. 

האם היו התלבטויות סביב העלאת הצגה בנושא כל כך טעון? 

"מאחר שהשתדלנו ליצור מחזה מאוזן, לא חשתי שמדובר בנושא טעון במיוחד, שהרי הסכסוך הישראלי־פלסטיני מלווה אותנו שנות דור. המטרה הייתה להביא בעיקר את הסיפור האנושי הדרמטי של מסעב. עם זאת, מצאתי את עצמי לא פעם חושב כיצד יגיבו חברי לשירות על המחזה. גם במקרה הזה דברים שרואים מכאן, לא רואים משם".



איזו הכנה השחקנים עברו?

"ניסינו ליצור על הבמה בית ערבי פשוט. מתברר שזה לא כל כך פשוט. יש מרחק מנטלי ותרבותי לא קטן, שהשחקנים היו צריכים לעבור. מעבר להכנה משחקית הרגילה הנדרשת מכל שחקן, התבקשתי על ידי הבמאי להעביר במהלך החזרות שיעורי ערבית לשחקנים, על מנת שנוכל לשלב במחזה מילים וביטויים בערבית בכל מקום שהדבר אפשרי, בלי שהדבר יפגע בהבנת התוכן. בנוסף, השחקנים הערבים במחזה מדברים עברית עם ח', ע' ור' גרוניות, ונדרשה מכולנו עבודה רבה, על מנת להגיע להגייה מדויקת. לא התערבתי בעבודת הבימוי, אולם השתדלתי לשתף מניסיוני בתחום הגיוס, ההפעלה והחקירות, על מנת לשוות לסצינות הרלוונטית אמינות, וזאת, כמובן, בלי להיכנס לסודות מקצועיים. כמו כן, נפגשתי במהלך הכתיבה עם גונן בן יצחק, מפעילו של מסעב, המכונה 'לואי', ועם מפעילים נוספים של מסעב, על מנת לנסות להבין כיצד הם רואים את תהליך הפעלתו של מסעב".

כשגורדון מתבקש להניח את האצבע על סצינות נבחרות, הוא בוחר בסצינה האחרונה במחזה, שבה חסן מתוודע לראשונה לעובדה שבנו היה סוכן שב”כ. “אני בהחלט מסוגל להתחבר לזה ברמה האישית”, הוא אומר. “לעתים קרובות אנחנו עיוורים למה שמתרחש ממש מתחת לאף שלנו”.

לדברי גורדון, הקושי המרכזי שליווה אותו, בעיקר בשלבים הראשונים של הכתיבה, היה הצורך להתנתק מההיכרות שלו עם הדמויות ועם הסיפור ולהשתדל להיות נאמן לסיפור, כפי שהוא מוצג בידי מסעב. “אני מאמין שנושא זה עומד בלב המחזה: ההבנה שאנשים שונים יכולים לראות באותו אירוע דברים שונים בתכלית”, הוא אומר.

מה בין שירות ביטחון לתיאטרון? איפה נקודות ההשקה? 

“בתפקידים מסוימים בשירות נדרשת יכולת משחקית. בדיעבד אני חושב שייתכן שזה מה שמשך אותי מלכתחילה לעבודה הזאת. ועדיין, היציאה מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה היא תהליך ארוך וקשה. שנים של סגירות כלפי חוץ ושמירת סוד השפיעו עלי מאוד, ונזקקתי לתהליך של קילוף שכבות ההגנה, שטרם הסתיים”.

סוגיית המניע

“המוטיבציה שליוותה אותי בעת כתיבת המחזה הייתה לנסות להביא את התמונה באופן מאוזן ככל שניתן, כך שהצפייה בו תוביל לסימני שאלה ולא לסימני קריאה”, אומר גורדון. “בנוסף, השתדלתי ככל הניתן שהמחזה יעסוק בעיקר בשאלות האנושיות ולא הפוליטיות, אף שהסיפור מתרחש בקונטקסט של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. יש כמה שאלות ונושאים שהמחזה מבקש להציף, למשל כמה רחוק מוכן אדם ללכת עם האמת שלו. מסעב נתפס בעיני עמו כבוגד, אולם הוא בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון. אנחנו הישראלים מסתכלים על מעשיו באור חיובי. הוא מונע פיגועים, מציל חיים. אולם איך היינו מסתכלים על אחד משלנו אילו היה פועל נגד מה שנתפס כאינטרס הישראלי על ידי הרוב? בסופו של יום מסעב נשאר לבד, אולם הוא אינו מתחרט לרגע. גם קפטן לואי, המפעיל שלו, הולך עם האמת שלו ופועל בניגוד לכללים של המערכת ומשלם על כך מחיר אישי. האם מערכת יכולה לסבול התנהגות כזאת?”



והיה גם נושא מעמד האישה, שהעסיק את גורדון: “על פי רוב, האישה המוסלמית נתפסת כפסיבית, זו שנמצאת במטבח בזמן שהגברים בסלון מנהלים את העניינים. במחזה שלנו, קולה של האישה נשמע הן בצד הפלסטיני - אמו של מסעב דומיננטית הרבה יותר מכפי שמופיע בספר - וגם בצד הישראלי. בתפקיד המנהלת של לואי הצבנו אישה, מהלך שאני מניח שהרבה אנשי שטח ירגישו לא בנוח איתו אולם במאה ה־21 בהחלט ראוי לבחינה. ואולי השאלה המעניינת מכל היא מדוע אדם עושה מה שעשה מסעב. זוהי, לכאורה, הבגידה האולטימטיבית - בגידה בעם, בארגון, בדת, במשפחה, ואכן סוגיית המניע היא אחת השאלות שכל איש שטח עוסק בה. לתפיסתי, המניעים החומריים אינם נותנים תשובה מספקת. תמיד ישנם גם מניעים נפשיים, והקהל צריך למצוא אותם”.