צחוק בצד, אבל אצל גדי יגיל מילה זאת מילה. לא מאמינים?  שימו לב למה שהוא אמר לי בראיון ב־1972: "אני מאוד נמשך לתיאטרון. אם יציעו לי תפקיד עם אתגר, אקח, אם כי תפקיד קטן לא בשבילי, כשאני יכול לבדר לבד קהל במשך שעתיים. אני יודע שבסופו של דבר נסגור את הספר שלנו בתיאטרון רפרטוארי, כי הקריירה של הבדרן בארץ קצרה".

יגיל היה אז בן 28, בדרן בשיאו, כשרק שייקה אופיר האגדי האפיל עליו. למרות זאת, השכיל לראות את הנולד וידע לחצות בזמן את הקווים מהבידור לתיאטרון, בדיוק כפי שניבא בימים שבהם כולם נגנבו מהמונולוגים שלו, דוגמת צלם החתונות, המציל והרוקח ההיפוכונדר.



כעת, בגיל 72, יגיל, כוכב הצגת "האורחת" בתיאטרון בית ליסין, וממשתתפי הסיטקום "נבסו" בערוץ 2, קוצר ברינה את פרי החלטתו הנבונה, ויוענק לו פרס מפעל חיים בטקס פרסי התיאטרון, שייערך ב־19 במאי במרכז ענב בתל אביב.

"למעשה, לא גדלתי על תיאטרון, ולראשונה ראיתי הצגה עוד בנעורי, כשהלכתי עם הורי להצגה ביידיש של דז'יגאן ושומאכר", מתוודה יגיל בראיון לכבוד הפרס. "כששירתי בלהקת פיקוד הצפון, הייתי הולך עם בלהה, חברתי מהלהקה ואשתי כל השנים, לראות, בישיבה על המדרגות, הצגות בקאמרי שבהן שיחק אביה, משה חורגל. לא אשכח איזו דיקציה נפלאה הייתה לו, כשבלי מיקרופון שמעו אותו אפילו בשורה האחרונה".

"טופול, רזית"

לקראת הפרס, יגיל פותח את שערי ה"מפעל" ושולף "סקופון" ראשון מהעבר: "למעשה, היה לי כבר קשר לתחום. כתלמיד בית הספר המקצועי בסמ"ת נשלחתי להרכיב מסגרות אלומיניום בחלונות תיאטרון חיפה, שאז הוקם. כנראה העבודה שלי שם לא הייתה משהו. אולי בגלל זה עד היום התיאטרון הזה לא הזמין אותי, חיפאי מבטן ומלידה, לשחק בהצגה אצלו".

הספתח שלו כשחקן תיאטרון, ישר אחרי הלהקה הצבאית, היה כמחליפו של טופול במחזמר "תעלולי נאסר א־דין": "טופול היה אז יותר מכוכב, ואני שקשקתי כשהודיעו לי שעלי להיכנס לנעליו הגדולות. אם לא די בכך, היה עלי לסגל לעצמי את האימפרוביזציות שהוא היה עושה עם אורי זוהר. הקהל התקשה לקבל אותי. אחד הסתכל עלי ככה ואמר: 'טופול, רזית'. שנים לא החלפתי בתיאטרון עד שהוזעקתי בקאמרי להחליף את יוסי גרבר בהצגת 'משפחה חמה', כשהלך לניתוח בעיניו. מהיום למחר קפצתי לתפקיד, כשהלית, מנהלת ההצגה, לחשה לי את הטקסט באוזניות. זה היה פחד מוות. 'בחיים אני לא מחליף יותר', אמרתי".  

תפקידו הראשון בתיאטרון הרפרטוארי היה ב־1966, כששיחק בקאמרי את המשרת בהצגת הלהיט רבת־השנים, "עוץ לי גוץ לי". "השחקנים הוותיקים לא כל כך אהבו שבא להם בדרן", הוא מציין. "כיום אנחנו נותנים יותר קרדיט לצעירים משנתנו לי, כשאז הוותיקים החזיקו דיסטנס".

יגיל מדלג משם למחזמר "הלו דולי", בתיאטרון גיורא גודיק, "שם חנה מרון ושרגא פרידמן היו כמו בית ספר בשבילי", הוא מציין. "גודיק היה מפיק עם סטייל, שהפגין תעוזה לא רגילה".

סגר מעגל ביידישפיל

בהמשך כיכב בתיאטרון העממי של פשנל עם רבקה זהר במחזמר "אירמה לה דוס" ובהפקה ביידיש של "שירי החומש" אה־לה איציק מאנגר, "שם הופעתי בתפקיד אדם הראשון". "כיקה, בקושי הבנתי את השפה", הוא מספר. "כדי שאלמד אותה, גייסו לי כמורה את מרדכי צאנין, עורך עיתון היידיש 'לעצטע נייעס'. הייתי תלמיד לא רע. כחקיין, יש לי אוזן טובה לשפות".

עם אותה הצגה הגיע אחרי 20 שנה לתיאטרון יידישפיל, שם שיחק משנות ה־90 בכמה הצגות ביידיש. באחת מהן, "אני לא רפפורט", שיחק בפנים צבועות בשחור את מידג' עם יעקב אלפרין המנוח, בבימויו של מיכה לבינסון, שהלך לפני כחודשיים לעולמו. "מיכה היה במאי נהדר, ששנים קודם לכן ביים אותי בתוכנית היחיד השלישית שלי, 'עובר ושב'", מספר יגיל. "מיכה היה במאי שאהב שחקנים ואהב דיוק. לא אשכח איך לימד אותי בחזרות איך שחורים הולכים במין הליכת ג'אז כזאת".

ביידישפיל סגר יגיל מעגל עם ההצגה שראה בנעוריו עם הוריו, כששיחק בהצגת "דז'יגאן ושומאכר לנצח", "שם זכינו, יעקב בודו ואני, למפגש בלתי נשכח של שניים מוותיקי הלהקות הצבאיות. כמה שאני עסוק בתיאטרון העברי, אני מאוד מקווה שתהיה לי הזדמנות למפגש חוזר ביידישפיל עם פרטנר נפלא כמו בודו".

חוזרים לשנות ה־70. זאת הייתה אורנה פורת שהזמינה את יגיל לככב ב"סקאפן", בתיאטרון לילדים ולנוער: "שם הייתה לי הזכות לשחק בבימויו של יוסף מילוא, גדול הבמאים שקמו במדינה הזאת עם דמיון לא רגיל ועם הרבה מעוף. בתחילת שנות ה־80 הוא לקח אותי לשחק בגרמנית, שפת אמי, את הבובה בהצגת 'גטו', שביים בווינה. לימים חזרתי להצגה הזאת בקאמרי, כשרוליק שהפעיל את הבובה, שהפעם שוחקה בידי חני פירסטנברג המקסימה. בבימוי של מילוא, שהיה קורא לי 'גדיק', הייתה לי הצלחה לא נורמלית. 'על הבמות באירופה לא נראה משחק כה וירטואוזי, כפי שהפגין גדי יגיל מישראל', נכתב בביקורת בווינה. רצו שאשאר שם, אבל אצלי זה לא בא בחשבון. רציתי שהבנים שלי יתחנכו בישראל".

במרוצת השנים היו ליגיל קפיצות מהבידור לבמות התיאטרון בבאר שבע ובבית ליסין. זה היה נעם סמל, אמרגנו בבידור בעבר הרחוק, שבעזרתו, בתור מנהל הקאמרי, חצה יגיל את הקווים סופית לתיאטרון: "קיבלתי אז הצעה בלתי ניתנת לסירוב לשחק את פשוניאק ב'הרטיטי את לבי', בבימויו של אודי בן משה. בפעם הראשונה אני, גדי יגיל מהבידור, שיחקתי בהצגה של חנוך לוין".

איך היה?

"זה נמשך עד היום בטפטופים כהצגת דגל של הקאמרי. איזו חוויה. חנוך לוין במיטבו, בלי הגסויות, שלא חסרות בהצגות אחרות שלו. מהרגע הראשון הייתה לי הרגשה שמדובר בהצגה בונובוניירה, שלאגר שלא ייגמר כל כך מהר".

בעקבות "הרטיטי את לבי" שיחק יגיל בשנים האחרונות בקאמרי בשורה של הצגות, בהן "קברט", "איש קטן, מה עכשיו", "אמא קוראז'", "אח יקר", "אופרה בגרוש", "איבנוב". "לאיתי טיראן, שביים את 'איש קטן', היה חשש איך אצליח לקפוץ בין כמה תפקידים בהצגה", מספר יגיל. "'אתה יודע כמה תפקידים הייתי עושה בערב אחד בבידור?', שאלתי אותו והוא נרגע. היה לי מזל שידעתי לתפוס את ההזדמנות בקאמרי ולהפוך את הקערה על פיה, וכך הגשמתי את מה שאמרתי לך בעבר הרחוק. הקאמרי זה הבית שלי, אבל כשציפי פינס הציעה לי לשחק את התפקיד הראשי בהצגה 'האורחת', מאת סביון ליברכט, שהיא ביימה בבית ליסין, עברתי אליה בברכת ובפרגון המנהלים בקאמרי. לתפקיד כמו גרשון, שמחזיק את כל ההצגה על הכתפיים שלו, לא אומרים 'לא' והקהל, תודה לאל, בא בהמוניו להצגה שנהייתה שלאגר אדיר".

"עכשיו זה כבוד גדול בשבילי לקבל את פרס התיאטרון", מצהיר יגיל. "אחרי כל מה שעשיתי על הבמות, אני רואה בכך סוג של הכרה, משהו שמאוד מרגש ומאוד מחמיא לי, מה גם ש'המפעל' פועל במלוא הקצב, וכל המכונות עובדות כמו שצריך".

מה התפקיד הבא?

"אשמח לשחק כל תפקיד שיציעו לי. והחלום? - לעשות עוד תוכנית יחיד בבידור. כמו פעם".