"אברהם עושה עבודה מדהימה כגולדה", מסבירה רייך. "גם אם הוא לא נראה כמוה, הוא מביא בצורה משכנעת את הדמות שלה, עם המבטא שייצג אותה, חצי יידישאי חצי אנגלו־סקסי, לבוש כמוה, כולל נעלי גולדה, שרשרת הפנינים הלבנה והמטבח של גולדה. כדי לדעת עליה, קראתי כל מה שניתן, לרבות הביוגרפיה עבת הכרס שהקדיש לה פרופ' מירון מדזיני".
בשעה שרייך גרה בשנים האחרונות במצפה רמון, לוי, שחקן שהיא מכירה הרבה זמן, הוא רמת גני. את החזרות על ההצגה הם עשו באמצע הדרך, בבאר שבע. "הגעתי אליהן כמעט בישיר מלידת בני, מעין", היא מספרת. "כמי שנוכח בכל החזרות, מי יודע, אולי המילה הראשונה שיאמר תהיה גולדה".
רייך (36) עוסקת בתיאטרון מילדותה בעומר, "זה היה בשבילי כלי להתגבר על הביישנות שהייתה לי". אחרי שירות צבאי כמש"קית חינוך לא התקבלה לסטודיו ניסן נתיב. מרוב אכזבה התעופפה עד הסטודיו היוקרתי של לי שטרסברג בניו יורק ולמדה אצל מורה שלימדה אושיות כמו רוברט דה נירו ואל פצ'ינו.
אחרי שנה עברה לסטודיו של ז'אק לקוק בפריז, "כמי שתמיד היה לה רצון ללמוד תיאטרון פיזי". בעקבות לימודיה אלה החלה את הקריירה כשחקנית בזכייה ב־2009 בפסטיבל הצגות רחוב בבת ים עם מיכל סבירוני. "עם המופע, שנקרא 'השכונה' הסתובבנו בפסטיבלים מסביב לגלובוס", היא מדווחת.
עם נטייתה לשוליים, הגיעה רייך לפני שש שנים לסוף העולם שמאלה, כלומר, למצפה רמון. "אני לא יכולה להתחייב לגבי העתיד, גם אם הריחוק מהמרכז גובה מאיתנו איזשהו מחיר בקריירה", היא אומרת. "אין פה הסחות דעת, ואנחנו יכולים להתרכז בעשייה אמנותית במקום מבודד, מוקף במדבר ובלי טלוויזיה בבית. מבחינתנו אנחנו חיים במה שאנחנו רואים כאי של שפיות, הנחשב כחצר האחורית של הנגב. המתח הישראלי פחות מגיע הנה, וכך טוב לנו".
התרעות פיקוד העורף