ריח ג'וינטים ואלכוהול, צפיפות ותחושת מחנק לא מנעו מהאלפים שנהרו אמש לפארק הירקון ליהנות ולהתרגש במופע מרהיב ונוסטלגי במיוחד של הפט שופ בויז, כוכבי האייטיז הגדולים, שהוכיחו שגם אחרי כמעט ארבעה עשורים הם עדיין רלוונטיים. הצמד - ניל טננט וכריס לואו - שהוקם בלונדון לפני 36 שנה ונחשב לחלוץ ופורץ דרך בסצינת האלקטרו־פופ העולמית כשבאמתחתו להיטי ענק כ־Go West, It’s A Sin ,West End Girls ו־Suburbia, הגיע לישראל בפעם הרביעית, במסגרת סיבוב הופעות עולמי, ובמיוחד לחתום את שבוע הגאווה הישראלי שחל בסופ"ש האחרון.

לאחר חימום מייגע ומיותר של תקליטנים מקומיים, החל המופע באיחור של כ־20 דקות ונפתח, בניגוד לציפיות, בשיר Inner Sanctum מהאלבום החדש. הרכב עתיר להיטים שכזה צריך היה לפתוח במשהו מוכר יותר.



למרבה השמחה, הם ביצעו רק שלושה שירים מהאלבום החדש ורוב המופע כלל את מיטב הלהיטים הנושנים והמוכרים, בעיבודים אותנטיים ומקוריים, שלא הותירו את הקהל הישראלי אדיש והקפיצו את המעריצים, שפצחו בריקודים ביזאריים וצעקו את המילים בהתלהבות.


על הבמה בפארק הירקון, אמש. צילום: ליאור כתר

“שלום תל אביב", פתחו השניים בעברית, כשלראשם קסדות כסופות. "אנחנו שמחים להיות כאן הערב בשבוע הגאווה. הערב כולנו ילדי הפופ". המילים "תל אביב" חזרה לפחות עשר פעמים לאורך המופע.

לצד שובל הלהיטים שלא נס לחם אי אפשר שלא להתפעל מהנוכחות הבימתית של הצמד, שכללה פירוטכניקה מרהיבה ווידיאו ארט מושקע שתרמו נופך ייחודי, לפעמים אף יותר מהביצועים עצמם, שבחלק מהמופע נשמעו טכניים ופחות "חיים", אף שלקהל זה לא ממש הפריע. בלטו במיוחד הביצועים האנרגטיים ל־New York City Boy ,Love Etc, Se A Vida E ,Go West ו־It’s A Sin.

כהדרן בחרו השניים לסיים את הערב עם המגה־להיט מ־89' Domino Dancing, וביצוע מצמרר ומרגש במיוחד ל־Always On My Mind, שהותיר את הקהל פעור פה עם טעם של עוד וציפייה לביקור הבא.

לסיכום, הפט שופ בויז סיפקו היטב את הסחורה. הם לא חידשו ולא רעננו במיוחד ובעיקר דבקו בנוסחה המוצלחת והידועה שאפיינה את הופעותיהם הקודמות בישראל, כמעין מסע במנהרת הזמן אל שלהי האייטיז, ובהחלט עמדו בציפיות.