במהלך ההופעה של מוני מושונוב במוצאי השבת האחרונה בזאפה תל אביב, קפץ לי לראש הלהיט של להקת ג'יין בורדו: "איך אפשר שלא להתאהב בך". כי איך אפשר שלא להתאהב באיש הלא צעיר הזה, שעומד על הבמה ומבדר אותנו בחן, בקסם אישי ובקורטוב של ביישנות, כמי ששייך לזן אנושי שהולך ונכחד מהחברה הישראלית הבולענית, הדורסנית, האכזרית, הצינית ונטולת הרחמים.



לראות את מושונוב על הבמה זה להתמוגג ולהתרפק על ישראל של פעם. על אנשים שאנחנו כבר לא פוגשים בישראל מודל 2017. ורק בזכות זאת המופע הזה מצחיק ועצוב בו זמנית. עוד 20 שנה לא יהיו פה עוד מופעים כאלו. לא יהיה בדרן שיעמוד על הבמה ויספר בצניעות איך נגרר לבר מצווה בכותל של מישהו שהוא בכלל לא מכיר, רק כי אבא שלו לחץ ושיגע את מוני עם: "הילד מת עליך! אתה חייב לבוא ולשמח אותו". ורק באוטובוס בדרך לירושלים, כשהילד אפילו לא מזהה את הכוכב, האבא מבין שהוא התבלבל עם קושניר.



אלה סיפורים שלא יחזרו. כי היום הכל נסגר דרך סוכנים, דרך מערך של יחסי ציבור, וכל השתתפות של פליט ריאליטי סוג ז' עוברת תיאומים והסכום שיקבל נסגר מראש, ואת הנשמה הזאת שאבדה לנו לא נוכל להחזיר.



מושונוב מספק את הסחורה בגדול, בערב מיוחד במינו של סטנד־אפ, סיפורים, מערכונים ושירים. זאת הפעם הראשונה שמושונוב מעלה מופע יחיד, שבו הוא שובר מחיצות בינו לבין הקהל בקטעי סטנד־אפ עכשוויים וסיפורים על נקודות בקריירה העשירה שלו; מרמלה, עיר הולדתו, דרך הלהקה הצבאית, ועד "זהו זה", מלחמת המפרץ והבאבא בובה - הוא צוחק על עצמו, על בולגרים, שחקנים וחברים ומספר איך מערכונים שנולדו במקרה הפכו לכרטיס הביקור שלו בבידור הישראלי.



"מפגש מושונוב", 23.6, שישי, 21:30, צוותא, תל אביב