על פי התוכנייה, המחזאי שלמה מושקוביץ ביקש לבחון את השינוי שעוברת מדינת ישראל - אם תרצו, החלום ושברו - ואת מהפכת שנות ה־60, באמצעות סיפור האהבה של רחל ועקיבא.
אין ספק שההחלטה לבסס את המחזמר על שיריו האלמותיים של איינשטיין היא הימור בטוח למדי, המחפה על כוכבת ילדים (תדהר) צעירה, חמודה ובוסרית עד מאוד; ולצדה כוכב מחזות זמר (זהבי), שהכימיה ביניהם לא עובדת בכלל. אבל מה זה חשוב, העיקר שהקהל מריע לשיריו של איינשטיין ומתגעגע לימי התום.
שיר הסיום, "היא תבוא" מאת יעקב רוטבליט, שבו מוזכרת יונת השלום, מושר על קברו של עקיבא. זהו רגע כל־ישראלי מניפולטיבי שגורם לקהל לעמוד על רגליו ולמחוא כפיים בהתלהבות. אלא ששירה בציבור טובה אולי לשרה'לה שרון, אבל לא לאולם התיאטרון, במיוחד כשזה מגיע בליווי סיפור שלא מצליח לשחזר באמת את אווירת שנות ה־60.
חוץ מזה, ראויים לציון התפאורה המרהיבה של דנה צרפתי, התאורה של רוני כהן וקטעי הכוריאוגרפיה של עוז מורג; כמו גם קטעי הווידיאו־ארט שלהם אחראי יואב כהן, הממזגים בין תמונות שונות לבין סרטים אותנטיים מהתקופה, שמציגים את ארץ ישראל הישנה והתמימה וגונבים את ההצגה בהליכה.
התרעות פיקוד העורף