כתוב שם גם שהמחזה, על פי ספרו של דויד גרוסמן, עובד לבמה בידי מיכה לבינסון ואבנר בן עמוס ושהבימוי של דרור קרן, שגם ובעיקר מככב במחזה, הוא בהשראת מיכה לבינסון.
מיכה לא היה באולם. הוא נפטר לפני שלושה חודשים. אבל הוא היה שם. במשך כל ההצגה הוא היה שם.
לפי איך שזה נראה - יהיו המון הצגות. מיכה יהיה בכל הצגה.
כבר כמה רגעים יש רחש בקהל. קשה לי לקבוע מאין הוא בא. כמעט כל מי שאני מביט בו נראה מרותק אל הבמה ואל הסיפור, וגם אל המספר - מרותק אולי בניגוד לרצונו, לפעמים בהבעה של רתיעה ואימה - ובכל זאת, זמזום חדש, כמו של כוורת רחוקה, עולה ברגעים האחרונים מתוך גוף הקהל.
גם יצאתי מגלי צה"ל לשליחות בארצות הברית לפני שמיכה הגיע ללמוד שם. כשהגיע היינו נפגשים. אומנם מעט מדי, אבל ממד הזמן שלנו בכל פגישה אבד ונעלם. זו תכונה נוספת שהייתה משותפת לשנינו. השעון לא שיחק אצלנו תפקיד ראשי ואפילו לא משני. הוא היה סטטיסט חסר חשיבות לחלוטין.
לא פעם ניסינו להסביר לעצמנו איך זה שאנחנו, שהעבודה שלנו כל כך כפופה ללוחות זמנים נוקשים של שידורים וחזרות ותאריכים שנקבעים מראש, מרשים לעצמנו למרוח גם פגישות עבודה על פני לילות שלמים כשעבדנו ביחד. המסקנה שהגענו אליה הייתה בת ארבע מילים: "זר לא יבין זאת". כנראה משום שגם אנחנו לא בדיוק הבנו זאת.
מיכה ביים את שיר הבטלנים הזכור לטוב. אין ספק שהרבה בזכות הבימוי שלו זכה השיר לייצג אותנו באירוויזיון.
אני חי לי במציאות
כל כך נהדרת
שוחה במערבולת
של ים בלי דאגות
לא מבין איך אפשר
לחיות היום אחרת
ונרדם עייף
מרוב המחשבות.
(זוהר לסקוב)
בטלן מיכה לא היה. להפך, טענו כלפיו שהוא חרשן. כל הזמן מחפש ומתלבט ומנסה למצוא פתרון יותר נכון, יותר יצירתי, יותר הולם. הוא לא היה מניח ולא מרפה עד שהדבר הניח את דעתו. שחקנים מספרים שגם אחרי מאה הצגות, ואפילו בהצגה האחרונה, היה מחכה להם עם דף שבו רשומות הערות וכתובים תיקונים.
כמה פעמים היית בטוח שהחברות הגדולה שנולדה בתיאטרון היא נצחית וכמה פעמים היא התפיידה והתאיידה. מעטים החברים שנשארים איתך ואתה איתם, גם אחרי שהמסך יורד.
עם מיכה זה לא היה קשר חולף. גם כששנינו היינו עסוקים בעניינים שונים, היינו מערבים זה את זה ומספרים זה לזה ומתייעצים ומשתפים זה את זה בהתלבטויות שלנו.
גבירותי, רבותי... אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו... בימינו... איך לומר ... לא!... זאת אומרת, לא הרבה... האור לא אור... האבק - אבק... והמשחק... והתקלות... והקהל... והמצב... בכלל... אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא... אבל יש מזנון... והפסקה... ומחליפים מילים... כן, זה נכון. ובכל זאת - ואני מדגיש בכל זאת - רק אצלנו בתיאטרון - ערב ערב, לאחר סגירת המסך - המתים - קמים לתחייה... שולפים את הסכין מן הלב... מוחים את הדם... מסירים את איפור המוות... רק אצלנו...
(נסים אלוני, "נפוליאון חי או מת")
אל הגליל!
הכל נשים
פה בתרמיל
תיקח מעיל
עזרה ראשונה ושנייה
אל תשכח מימייה ואולר.
תגיד עוד מה?
יש רשימה!
תשים פה עוד סנדוויץ' אחד
ממתקים וקונסרבים
גרביים וזוג לבנים ורזרבה
תביא את מגדיר הצמחים והטבע
תזרוק פה עוד שני תפוחים
וגויאבה אחת....
(אבי קורן)
מודה באשמה. אני הוא שהביא לפסטיגל ולפסטיבל הזמר החסידי את הבמאי הרציני והמוערך, שהיה המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל, מנהל בית צבי, במאי הבית ומשנה למנכ"ל התיאטרון הציבורי בפיטסבורג, פנסילבניה. שביים אופרות ואת מיטב הקלאסיקות של התיאטרון. ששיחק בסרט "הערת שוליים". שהיה הקריין בסדרה התיעודית "לא תשקוט הארץ" במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.
אבל זכרתי את ההומור ואת הקלילות ואת האהבה המשותפת שלנו לרגעי בידור בלתי נשכחים ולתרנגולים ולשלישיית גשר הירקון. אז לצד תיאטרון בית ליסין ותיאטרון באר שבע היו לנו גם פסטיגלים וערבי בידור שהסבו לנו הרבה הנאה של חדוות יצירה והמון שעות של דיסקוסים ותכנונים ב"אנטרקוט" בבן יהודה פינת נורדאו ואצל ראוף על חוף הים ביפו.
איזה כיף!
כדאי להצטרף.
עוד לפני שיוצאים
כבר אנחנו –
עייפים אך מרוצים.
(אבי קורן)
(לארי גלברט. תרגום שלי)
הפעם האחרונה שבה שיתפנו פעולה הייתה לפני קצת יותר משלוש שנים. מיכה, שניהל את בית צבי ואת תיאטרון הספרייה, הציע לי לתרגם מחזה בשם "מוטב מאוחר" שכתב לארי גלברט, זה שכתב את "מ.א.ש", הסדרה הבלתי נשכחת של דורנו. הוא לא ביים את ההצגה. הבימוי הופקד בידיו של יצחק שאולי, זה שביים את "קרובים קרובים", הסדרה הבלתי נשכחת של דורות שלמים. מכיוון שמיכה אהב את מלאכת התרגום ותרגם בעצמו כמה הצגות, חזרנו שוב לשעות של בזבוזי זמן בתירוץ של עבודה. הפעם היינו יושבים במשרד שלו שבו הוא, שהיה מעשן כבד, קיבל היתר מיוחד לפתוח חלון ולעשן. שם העלינו תוכניות לעתיד וחידשנו גם רעיונות מהעבר שהחלטנו שחייבים להפסיק לסחוב אותם כל חיינו ושצריך לממש אותם סוף־סוף.
"מוטב מאוחר" זכתה להצלחה. הביקורות אהבו והקהל נהר, אבל מיכה נאלץ לעזוב אחרי חמש שנים את בית צבי ואת תיאטרון הספרייה.
כשאתה סובל בשקט הרבה זמן, זה כבר לא נראה יותר כמו סבל. זה נראה יותר כמו אצילות אלגנטית. כאילו קיבלת את השולחן הכי טוב במסעדה הכי טובה בעיר.
להוציא החוצה את האכזבות שלך או את כאבי הלב שלך, זה עושה את זה לסבל. זה כאילו שומר אותך מחומם. כאילו שיש לך בפנים גן פרטי שבו אתה קובר את כל העצב.
אני לא מדבר על רחמים עצמיים. אני לא מדבר על רחמים בכלל. אני אומר שהדרך שלי היא לבלוע את כל מה שקורה.
(לארי גלברט. תרגום שלי)
ערב טוב, ערב טוב, ער–ב טוב קיסר־יה!!!
דרור קרן הוא דובל'ה ג'יי, הסטנדאפיסט שעומד על הבמה. ו... זהירות, ספוילר: באולם יושבים שאר השחקנים: יגאל זקס, יוסי ירום ואיה שבא בתפקיד שהוא קצת חנוך לויני ואולי זה נדמה רק לי, אבל כשעלה פנס התאורה על פניה של איה, ראיתי שם פתאום את אמא שלה, זהרירה חריפאי.
"תפקידו של הסטנדאפיסט הוא להצחיק את הקהל לפחות פעם אחת בכל 15 שניות", אמר פעם לני ברוס, אבי אבות כל הסטנדאפיסטים עלי אדמות.
ודרור קרן, הסולן בתזמורת הזו, מנגן בווירטואוזיות שכמותה לא ראיתי ולא שמעתי מזמן. הוא מצחיק והוא מרגש והוא משעשע והוא מעורר חמלה והוא זוכר המון טקסט במשך מאה הדקות שהוא כמעט לבדו על הבמה.
כמעט לבדו, כי הוא לא היה שם לבדו. גם מיכה היה שם. אני יודע.
התרעות פיקוד העורף