"דווקא עכשיו אני קוראת לחברה בישראל לראות במגוון הקיים בתוכה מקור של עושר וברכה, ולא מקור לקונפליקט ולהרס עצמי", אומרת אסתי זקהיים (51), שמוטרדת מהמדרון החלקלק שבו צועדת/מחליקה החברה הישראלית. "אסור לשתוק וחובה על כל אחד ואחת מאיתנו לעמוד על זכותם של בני אדם להיראות, להופיע ולממש את זהותם במרחב הציבורי. פחד אינו צידוק לפגיעה בזהותם ובכבודם של אחרים, ואינו צידוק לשימוש בתוקפנות מילולית או פיזית. הדבר הכי חשוב בחברה כל כך מגוונת הוא שאפשר לחיות לא רק עם אלה שדומים לנו, ואפילו ליהנות מהשונה".

יש כאן מחנות.
"המנדטים של הימין מורכבים מבני אדם: יש בהם אנשי ימין גזעניים ובורים, יש בהם אנשים רגישים ועדינים, יש בהם מזרחים ואשכנזים, טובים ורעים, יש בהם מהכל. כמו שבין אנשי השמאל יש אנשים נפלאים ואוהבי אדם, ויש רעים, טיפשים, אטומים, צבועים ומתחסדים. יש הכל מהכל. לצערי הרב, כולנו חוטאים בהתנהגות, בדיבור הפשטני, בהכללות, בשיפוטיות ובגזענות".

סתי זקהיים

שיטוט במגה־חלל



אבל אנחנו כאן לא כדי לדבר על פוליטיקה, אלא על "מבצע כפפות משי", הצגה החדשה של אנסמבל כאן, שכתב וביים עידו בורשטיין במיוחד עבור מוזיאון ישראל בירושלים, ומתרחשת בתוך תערוכות הקבע המוצגות בו.

שלושה שחקנים מגלמים דמויות שקופות שקולן אינו נשמע, הפועלות בחלל המוזיאוני: מש"קית חוי"ה מורעלת (טליה מנשה), מאבטחת קשוחה (זקהיים) העומדת בכוננות תמידית ושומרת על אוצרות המדינה, ורשם־מקטלג של המוזיאון (ארנון רוזנטל), המעביר את ימיו במחסני הענק התת־קרקעיים. שלושתם מובילים את הצופים במסע אל עומק המוזיאון, שבמהלכו פורץ סיפורה האישי של כל דמות מבעד לשיח הרשמי. המסע האלטרנטיבי מייצר סיפור מעורר מחשבה על יחסי הכוח בין אמנות לממסד, והאופן שבו הם מעצבים את הזהות שלנו.

אסתי זקהיים, מבצע כפפות משי

"זו העבודה השלישית של אנסמבל כאן, שהיא 'סייט ספסיפיק' (מופע תלוי מקום)", מסבירה זקהיים. "התחלנו עם פרויקט סקס, הפקה על הגוף הישראלי, שבה הקהל נדד בין חללים בתוך מועדונים בתל אביב, ואז נפתח לנו התיאבון והבנו שאם כבר לשוטט בחלל, בואו נעשה את זה במגה־חלל, החלל בה"א הידיעה, במוסד התרבות הגדול במדינה, וכך גם נוכל לדבר על אמנות דרך אמנות: להצליח לספר סיפור שבו הקהל נודד איתך, עושה איתך מסע פיזי ברגליים, במקביל למסע של הסיפור".

איך זה לשחק בהצגה בזמן שעוברים ושבים מסיירים במוזיאון?
"האמת היא שזו חוויה מרתקת. אני צריכה בעצם להתנהל בכמה זמנים בו־זמנית: מצד אחד, להיות המאבטחת עם טקסט ידוע שנלמד בעל פה. מצד שני, להתנהל כל הזמן כמאבטחת לאנשים שניגשים לשאול שאלות, שלא מזהים אותי, שבשבילם אני שקופה, והם לא מעניקים לי מבט נוסף מעבר למבט האטום הזה שבו אנחנו מלווים את כל המאבטחים ועובדות הניקיון הקבלניות. כל האנשים האלו שנמצאים בצללים, מאפשרים לנו ליהנות מחוויות הקנייה בקניון, או מחוויית האמנות במוזיאון. האנשים הבלתי נראים האלו, שדואגים שיהיה לנו נקי ונוח ובטוח, ואנחנו אפילו לא מזכים אותם במבט שני, בשבילנו הם פונקציה ותו לא. האמת שזו חוויה מאוד מוזרה להרגיש בלתי נראית. כשנכנסתי לנעליה של המאבטחת, קרה לי תהליך מדהים שפתאום הרגשתי גם עד כמה יש לשקיפות הזו ולבלתי נראות כוח, כמה זה מגונן שאתה יכול להתחבא מהעולם, ובעצם השקט הזה נותן חופש מחשבתי גדול. אני חיה ומסתכלת כמו אנתרופולוגית. האנונימיות הזו גם מאוד משחררת. פתאום אתה נהיה רק עיניים".

אסתי זקהיים

איך זה לשחק בפרינג' בעידן מירי רגב?
"אין ספק שצריך לשנות את העוגה התקציבית, וצריך לתת הרבה יותר כסף לפרינג' ויותר כסף לפריפריה, וזה לא סותר. רק שתעשה את מה שקיבלה עליו מנדט, והיא יכולה. אין לי מושג איך אישה כל כך מוכשרת עם יכולות הפקה מטורפות לא עושה את זה. עם הכוחות העצומים שלה, רק היא הייתה יכולה להגדיל את תקציב התרבות, לפתח את כולנו ולהשקיע בבניית תיאטראות בכל עיר ועיירה, כי זה העתיד שלנו. וכדי שתיווצר אמנות ותרבות משמעותית בפריפריה, צריך להשקיע בדור הבא. אם הגברת רגב הייתה רואה בתפקידה כשרת תרבות ייעוד, והיו לה חזון אמיתי מנומק, תוכנית חומש ואורך נשימה, היה אפשר לעשות דברים נפלאים. איך היא מצפה שנעבור לפריפריה ורק אז נקבל תקציב? הרי כדי לשרוד, אני צריכה גם וגם וגם: ללמד, לעשות אודישן, לשחק בכל הארץ, כשהבסיס ליציאה של ההסעות הוא מתל אביב. אני צריכה להיות קרובה לאולפני הטלוויזיה והדיבובים. מה לא?".

מירי רגב

לפי מה שאת אומרת, מירי רגב היא אישה מוכשרת שמבינה את זה. אולי היא פשוט לא רוצה?
"יש כאן כשל בהבנת העולם שלנו - היוצרים בפרינג'. פרינג' הוא סוג של פריפריה, ושם קורים הדברים הכי מעניינים. שתבוא לראות הצגות בתיאטראות הקטנים, בשוליים: בתמונע, במחסן 2, בצוותא, בסמטה, ב'קרוב'. שתבוא ל'מבצע כפפות משי' במוזיאון ישראל. כלבי השמירה של הדמוקרטיה הם האקדמיה, בג"ץ, התקשורת, בתי המשפט והתרבות. כרגע כולם מותקפים. זה הזמן לדבר באמת, לעצור את ההסתה לפני שתהיה פה מלחמת אחים. אני מאוד מודאגת, וצריך להבין שאם לא תהיה כאן תרבות ויצירה, לא יהיו לנו שורשים ולא עתיד. יש השטחה והשחתה של השיח התרבותי. אין דיאלוג אמיתי. צריך לדבר על תקציבים ולא על תמיכות, לשנות את השיח. התרבות היא של כולנו ולכולנו, וזה אומר שמאל, ימין, מיינסטרים ופרינג', גדול וקטן".

"מבצע כפפות משי", 18 ו־21 ביולי, מוזיאון ישראל, ירושלים