בשנתו ה–74, ארבע שנים לאחר שחגג יובל של פעילות בענף האופנה, ניכר באוברזון, שהוא גם עכשיו חזק בעניינים. "ישנם צעירות וצעירים שקונים הלבשה דרך האינטרנט", הוא אומר. "הם לא מבינים מה זאת איכות, הם הולכים אחרי החקיינות, הם רוצים להיראות כמו, לעומת כאלה שלא מתחשבים במחיר וחשוב להם להיות בלעדיים".
"אבל לא הכל נעלם לגמרי, ולא פעם מופיעים דברים במעגלים. דורות לאחר שנכנסתי לאופנה, אני מבחין בהתפעלות של הצעירים מדברים שהם בעצם ישנים. לכן יש רטרו באופנה. אין שום דבר חדש לחלוטין".
המבט של אוברזון מפוכח. "כשאני מביט על מה שמביאות הרשתות הזרות ארצה, אני חייב לציין, שזה ברמת גימור יוצאת מהכלל עם איכות טובה של עבודה", הוא סח. "זאת, מפני שכמויות מביאות את המוצר למיכון הרבה יותר חדשני ולכל כיס בבגד בונים במיוחד שבלונה, שהיא יותר מדויקת מיד–אדם".
"למעשה, אין לנו אופנה של ממש בארץ מפני שאין כאן תעשיית טקסטיל. אי אפשר ליצור אופנה בלי טקסטיל. לנו, הישראלים, יש רעיונות מדהימים ובכל הנוגע לאופנה יש פה כישרונות יוצאים הכלל, אבל עליהם לחפש את העתיד שלהם בעולם. התחלתי בענף בשנות ה–60, כשהייתה תעשיית טקסטיל של ממש, ישראל ייצאה לאירופה ולארצות הברית - והייתה על המפה.
"שנים הופענו בתערוכות בעולם עם דגל כחול–לבן מתנוסס בגדול והיינו גאים בכך שאנחנו ישראלים. בעידן של הטרור בעולם אנחנו לא יכולים להסתובב ככה עם הדגל. מעבר לשאלת הביטחון על הממשלה להשקיע בטקסטיל ולתת למעצבים להתפרנס. הבעיה היא שמה שנקרא כחול–לבן, למעשה מיוצר בחו"ל".
"עניין אחר הוא, שבתי הספר בתחום מוציאים מדי שנה מעצבים חדשים ולא לכולם יש בארץ עבודה במקצוע. מחוץ לחברות המעטות בענף הם נאלצים להשתלב במקצועות לוואי לאופנה, ביניהם תמצא סטייליסטים, כאלה שמסדרות ארונות בבתים וכאלה שמשמשים כיועצי אופנה שמסתובבים עם לקוחות בחנויות ומייעצים מה לקנות. ולא מעט מעצבים מחפשים את מזלם בחו"ל".
"באנו עם כלום, רק עם מזוודה, וגרנו כאן באוהלים עד שהתיישבנו ברחוב בלפור בתל אביב", אוברזון ממשיך בסיפורו. "כנגן צ'לו, אבא שלי השתלב בתזמורת ריקודים משפחתית, שנשאה את שמו של אח של אמא שלי, דוצי קרלו. לא פעם הלכתי עם אמא לקפה ‘גינתי ים', לשמוע אותם מנגנים אחרי הצהריים על חוף הים. אותי ניסו לגרור לנגינה בפסנתר - ולא הצליחו.
"גרנו שלוש משפחות בדירה של שלושה חדרים עם האחים של אמא. זה לא היה פשוט, אבל הרבה יותר טוב מאוהל. שלוש משפחות עם מקרר–קרח אחד. אני זוכר את עצמי סוחב בלוק קרח מקינג ג'ורג' - וחוטף סטירת לחי מאבא, כי הגעתי הביתה רק עם חצי בלוק".
"אז, בתקופת הצנע, כשהיה צפוף בבית, אנחנו הילדים היינו ילדי רחוב", אוברזון מתרפק על ימים אחרים. "כמה שלא היה קל, הייתה לי ילדות נהדרת, מאוד שמחה, כשלמעשה לא היה חסר לנו כלום. אופני פג'ו האדומים הראשונים ברחוב היו שלי".
גדעון הילד מצא אהבה במקום אחר. כבר בגיל 8 - או אפילו 6 לפי גרסה אחרת - הצהיר, שדינה, בתם של החברים הכי טובים של הוריו, שנולדה באיטליה באותו בית חולים שבו הוא נולד, תהיה אשתו - וכך נהיה. "זה נדיר", הוא יודע. "לא רק שאנחנו נשואים מגיל 19, אלא שאנחנו באותו מקצוע לאחר שדינה למדה תפירה בנעוריה בירושלים".
כשחזר ארצה, נבדק והתבשר שצה"ל ויתר עליו בגלל לחץ דם גבוה. "זאת הייתה חתיכת אכזבה", לא ישכח. "החבר'ה מחבורת הנעורים נטשו אותי. כבר לא היינו יחד. אז התחתנתי עם דינה והתחלתי לעבוד במפעל הסריגה ‘אלד'".
האופנה שהביא אז אוברזון הצעיר, אפופת השיק הפריזאי, היוותה קריאת תיגר על האופנה הישראלית דאז, שעוצבה בעיקר ברוח תנ"כית חלוצית צנועה. "מאוד אהבתי את פיני לייטרסדורף, שמצאה את ההשראה שלה בנופי הארץ - חולות, ים, הרי אדום ועוד", הוא מעיד. "לעומתה, הגעתי מעולם אחר לגמרי עם הניחוח של פריז, ניגוד לבגדים של אתא, ששלטו כאן. בעצם, הבאתי את אירופה לארץ".
מכולן התפרסמה דרכו הדוגמנית פזית כהן, שהקיץ מציינים מלאת 30 שנה לשערוריית שלטי החוצות בכיכובה. "לא הייתה לי כוונה ליצור פרובוקציה דרך צילום של פזית, הזכורה לי כאחת הדוגמניות הצנועות ביותר שעבדתי איתן", טוען אוברזון. "זה לא היה משהו נועז כמו התנוחה, שבה הצלם יקי הלפרין צילם אותה.
"מכיוון שבדיוק אז עיצבתי גם לחברת שטיחי כרמל, קרא לי בעליה דאז של החברה, חבר הכנסת החרדי אברהם שפירא, והודיע לי ‘אם לא תסיר את השלטים האלה, אתה תוסר'".
עם השנים הרחיב אוברזון את תחומי העיצוב שלו. לבד מהשטיחים (הוא חזר כעבור שנים רבות לשטיחי כרמל) עיצב מצעים לכיתן, דלתות לרב–בריח, גם כיסוי למחשב תואם בגד ים, ש"הפך אצלי למעין תיק אופנתי". כעת, הוא עצמו משמש כפרזנטור של מטבחי זיו, שגם אותם הוא מעצב.
שנים פיסל להנאתו וחדל. "גם בעיצוב בגדים ראיתי אמנות", הוא אומר. "אם האמנות הזאת סיפקה אותי, היום לא פחות חשוב לי להסתכל על הקופה. כי עם הכסף אפשר לעשות את כל שאר הדברים. ועם הרוח - לא".
"הכל השתנה בתחום. כשהתחלתי בו בשנות ה–60, לכל דוגמנית הייתה האישיות שלה. ואילו הדוגמניות של היום הן בדרך כלל קולבים והן מתאימות את עצמן לכל דבר. אז הבלונדינית נשארה בלונדינית ומי שהיה לה פוני, נשארה עם פוני".
דנה, בתם הצעירה, היא אדריכלית, שעיצבה את דירתם צמודת הבריכה בשכונת המשתלה, בצפון תל אביב. למרות הבריכה, הים היה ונשאר אהבתו הגדולה של אוברזון. "אני, חולה שמש מטבעי, שואב אנרגיות מהים", הוא מעיד על עצמו. "רופאי העור אומרים לי שזה לא בריא, אבל מרגיע אותי להיות בים, וזה נותן לי זרימה מחודשת. אני לא מהמצייתים תמיד לרופאים. לדעתי, קודם צריך לחיות ורק אחר כך להסתכל איך לחיות".
התרעות פיקוד העורף