בינתיים, שרבל בן ה־19 נותן ביטוי אמנותי בעבודות שיצר במסגרות הלימודיות וההתנדבותיות שאליהן השתייך. "ציור זו הדרך שלי לבטא את עצמי, להביע דעות, מחשבות ורגשות שנמצאים בתוכי", הוא אומר. "לצערי, העיריות בישראל לא מאפשרות לאמני גרפיטי לצייר בחופשיות, כמו בחו"ל. בארץ חייבים לקבל אישור ולצייר במקומות המיועדים לכך".
נג'ים גאה להציג שתיים מעבודותיו העוסקות בחופש הביטוי: "עולם עם אמנות ובלי אמנות" - המורכבת מארבעה מבנים ארכיטקטוניים ידועים (פסל החירות, טאג' מאהל, הקתדרלה של וסילי הקדוש ומגדל אייפל) שצייר באופן חלקי, כדי להדגיש שהאמנות אינה חופשית לגמרי, ו"אמנות נשמעת לאוזן" - עבודה המתייחסת לדיכוי אמנות הרחוב בעירו צפת, שבה מוצג רעשן עשוי פחיות צבע ומכחולים משומשים שחוברו למנגנון של אופניים ישנים, וכשהוא מסתובב הפחיות רועשות. "רציתי להשמיע את קולה של האמנות הבאה אל העיר", הוא מסביר.
על מלחמת לבנון הראשונה ושיתוף הפעולה בין צה"ל לצד"ל, למד נג'ים בשיעורי היסטוריה ואזרחות. הזיכרונות מהבית בדרום לבנון הם בעצם סיפורים שעליהם גדל. "לא חוויתי את החיים שם", הוא מבהיר.
משפחת נג'ים היא אחת מתוך 2,000 משפחות צד"ל שעברו לישראל עם הנסיגה מלבנון. "היו שנים קשות", הוא מספר. "אבא היה אמור לפרנס משפחה של שבע נפשות ממשכורת מינימום. בצד"ל היו לו קשרים עם קצינים בכירים בצה"ל. חלקם היו חברים שלו. הוא סמך על המערכת הישראלית, אבל הייתה לו אכזבה גדולה. הוא ואמא השאירו את המשפחות בלבנון, והעזרה שלה ציפה כדי להתאקלם בישראל לא ניתנה. בתקופה האחרונה הוא כבר רגוע יותר, ובקרוב המשפחה תעבור לגור בכפר ורדים".
בנערותו בצפת מצא נג'ים מקום ונחמה ב"שינקלט", מועדון נוער שהופעל על ידי מתנדבי שנת שירות מגרעין "יחד" (מרכז "מעשה"- עמותת בת של קרן רש"י). במהלך השנים נוצר חיבור עמוק בינו לבין המדריכים, שהציעו לו בסיום התיכון להתנדב לשנת שירות. "בהתחלה חששתי לבזבז שנה, אבל בסוף השתכנעתי", הוא אומר.
בימים אלה נפרד נג'ים מנתניה, עם סיום שנת השירות, והיה לצעיר הראשון מקהילת הצד"לנקים שהצטרף למסלול זה. "זאת הייתה סגירת מעגל", הוא אומר. "אני גאה בעצמי שעשיתי שנת שירות. עברתי תהליך אישי מרתק בשנה מלמדת ומעשירה. קשה להיפרד מהילדים. אני רואה עליהם עד כמה הייתי חשוב להם. ההורים שלי מעריכים אותי ורואים שליחות במה שעשיתי".
התרעות פיקוד העורף