אחרי ההצגה ניגשתי בעיניים זבות מדמעות לרובי קסוס, יוצר ובמאי ההצגה, ואמרתי לו משפט אחד: "אתה לא יודע מה אמרת", והתכוונתי לכך. מי כמוני יודעת כמה פעמים עלה באמצעי התקשורת הנושא של הפרעות אכילה, שגורף אוטומטית רייטינג מטורף, וברוב המקרים ההתייחסות לנושא רק גרמה לו עוול משווע.
שוב ושוב מציגים סטיגמות של "כן, זאת מחלה של בנות שרוצות להיות דוגמניות"; או של "בנות שיש להן בעיה עם אמא שלהן", סטיגמות שכל מטרתן לצאת ידי חובה, תוך סירוב אינסטינקטיבי לרדת לשורשי המחלה באמת, שאצל כל אחת מהבנות - גם הבנים - - שונים ומשונים.
אין לי מה להוסיף יותר. אחזור לסדר יומי, בתקווה שאולי אחרי ה"זיתים" יגיע גם עלה של זית לכל הסובלות מהמחלה הארורה.
התרעות פיקוד העורף