אריק איינשטיין שביימה, למרות הביקורות השליליות: “מהמשבר הזה גדלתי וצמחתי, ואמשיך ליצור ולעשות בתשוקה ואמונה"
דדי ברון (63), תושבת קיבוץ אדמית שבגליל, במאית תיאטרון ואופרה. בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובית הספר הגבוה לאמנות פלסטית בציריך, שוויץ. מאז תום לימודיה ביימה עשרות הפקות במסגרות שונות, בין היתר בתיאטראות ובבתי אופרה בגרמניה. זוכת פרס הבימוי של הבימה בהצגה “שבוע” ופרס הבימוי של הקאמרי בהצגה “זה הים הגדול”. לפני חמש שנים הוזמנה לשבת ב”שולחן העגול הגדול בעולם” בברלין, עם אמנים משפיעים כגון וים ונדרס, לורי אנדרסון, טרי גיליאם ווילם דפו.
בין עבודות הבימוי שלה: "דון ג'ובאני" באופרה הישראלית, "מונולוגים מהוואגינה" בתיאטרון הבימה, "הדוד וניה" בבית ליסין, "רומיאו ויוליה" ו"בית ברנרדה אלבה" בתיאטרון קיל בגרמניה, ו"הם יורים גם בסוסים" בתיאטרון הקאמרי. בימים אלה מוצג בקאמרי המחזמר "פשוט לאהוב" בבימויה. מ־2007 מלמדת בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב במסלול לתואר שני וחונכת הפקות גמר.
השאלה של לגנוז היא מורכבת. הכוח של הצגה הוא כוח עצמאי. היא יורדת אם היא לא עושה מפגש מעניין עם קהל ונגנזת מעצמה. אין משהו ספציפי שאני ממש לא עומדת מאחוריו, גם אם לא יצא בדיוק כמו שחלמתי”.
“שלומי ואני כבר המון שנים יחד. השנים כוללות יצירה משותפת ויצירה של כל אחד לחוד. ב’שבוע’, מחזה שמאוד אהבתי לביים, התהליך איתו היה מרתק. רבנו כי הוא היה מאוד קנאי לטקסט. אני זוכרת שאמרתי לו שהשבוע חייב להתחיל ביום הרביעי וכל השאר הקדמה למחזה, ועוד הרבה דברים קשים. היו עלבונות וזהירות, ועם זאת המון הקשבה ודיאלוג. מאז עשינו עוד בהבימה את ‘כוכב יאיר’ ועוד כמה, ובכל פעם גדלה ההקשבה והתפקידים נהיו מאוד ברורים. הוא שונא שאני מגוננת עליו ותמיד רוצה את האמת ואת הישירות".
"בגרמניה עשינו יחד את ‘עשרת הדיברות’ - פרויקט מדהים שקיבל ביקורות נפלאות והעבודה עליו הייתה מרגשת במיוחד. זה מחזה שנעשה לפי תזה ששלומי הגה לפני כמה שנים, ונקרא ‘אני ואתה נשנה את העולם’. ההפקה הנוכחית הייתה עבודה משותפת וההחלטה הייתה מחזה בין שתי מלחמות - ששת הימים ויום כיפור. העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית והשחקנים היו חלק מאוד פעיל ומרגש בתהליך. רצינו קבוצה של אנשים לא ציניים, מאמינים נאיביים מבחירה, מאמינים באהבה ולא במלחמה, ממש כאילו היינו להקת רוק בשנות ה־60”.
“המחזה מתרחש בשנים 67'־73'", היא מגוננת על יצירתה. "הזרעים הלא מודעים נטמנו שם עם המודעות של היום. יש שם הומור עצמי ואירוניה עצמית. זו ביקורת מודעת עלינו אז והיום. אז פשוט היו פחות פוליטיקלי קורקט. אין ספק שקיימת התנשאות אשכנזית שהובילה אותנו גם למה שקורה היום. למרות הכל, אני גאה. כתבו גם דברים טובים, במיוחד אלה שהבינו שבאנו להזכיר ששלום הוא משאת נפש הכרחית ושמלחמה היא לא אופציה. באנו לעורר שאלות, לנער את התודעה, להחזיר תקווה. אז נכון, לא ערפנו ראשים, לא תלינו את האשמים במצבנו האומלל בכיכר העיר. כולנו אשמים. זה קשה, אבל רק ככה נוכל יחד לקחת אחריות ולנסות לשנות".
התרעות פיקוד העורף