"משפוחה כן בוחרים", זה שם המופע הקיצי החדש של תיאטרון יידישפיל. המופע אמור להיות מסע מרגש אל שירי תרבות היידיש, ורובם, אגב, יושרו בגרסתם העברית, כולל נגיעה מפתיעה בלדינו. "משפוחה", כך, עם פ' בשורוק וח' בסגול, הוגים ביידיש את המילה "משפחה". ראשיתה של משפחת המופע בערב מחווה, שהקדישו האחים עוזי וחיים אסנר ליפה ירקוני, ובין משתתפיו היה יוני אילת, שחקן־זמר תיאטרון יידישפיל. מנהלי התיאטרון צפו בהופעתם, התלהבו והציעו מופע משותף. אילת נשמט בדרך עקב מחויבויות אחרות, ובהיעדרו חבר אל האסנרים הרכב חלומי, הכולל את שלומית אהרון, נתן דטנר וצעירי היידישפיל יעל יקל, הילית דייטש־שני ושחר ישי.

מרגש במיוחד חיבורה למופע של אהרון. "זו התרבות שממנה אני באה", מצהירה אהרון. "אמי, נעמי, שנפטרה לפני שנה וחצי, הייתה זמרת מדהימה בגטו ובתיאטרון יידיש בארץ. כאן היא הייתה שולמית הראשונה באופרטה 'שולמית' מאת גולדפדן. ואילו אני, היחסים שלי עם היידיש הם דו־ערכיים. אמנם אף פעם לא התנכרתי לשפה הזו. בשבילי אלה הם השורשים. זה הבית. תמיד הילכו אצלנו הסיפורים על סבא ואמא. יותר מאוחר נודע לי, שגם אבי, אהרון, שר לפני שנולדתי.




אבל כשהתבקשתי לשיר ביידיש, התרחקתי. איכשהו זה התקשר אצלי עם מה שהוריי עברו בשואה. כך זה היה עד שבכנס של יוצאי לודז' שרתי את 'על הדרך עץ עומד', של איציק מאנגר, שאשיר גם ביידיש במופע החדש, ותוך כדי כך הרגשתי את הנשמה של אמא שלי. אז משהו השתחרר אצלי ומאפשר לי להופיע כעת ביידישפיל".

חיבורו לעניין של דטנר, שששי קשת, מנהל תיאטרון יידישפיל, ניסה לא אחת להביאו לתיאטרון שבניהולו, יותר מורכב. "אני בנם של ניצולי שואה", הוא מעיד על עצמו. "אבי מפולין ואמי מהונגריה. היידיש היא שחיברה ביניהם. זו השפה ששמעתי בבית, וכמו רבים אחרים, בני הדור הצברי שאחרי, התכחשתי והתנכרתי לה. הרי רצינו להיות צברים ישראלים בלי גלותיות".

שלומית אהרון. צילום: אסף קליגר

"אגב, אנחנו, בני הדור הזה, לא התחלנו בכך, אלא בן־גוריון, עם מדיניות כור ההיתוך שלו, כשרצה להפוך כאן את כולם בבת אחת לישראלים", מוסיף דטנר. "אצלי, כמו אצל רבים מחבריי, זה נפל על אוזניים כרויות. אני זוכר את עצמי מתבייש כשהוריי דיברו יידיש. 'דברו עברית', הייתי מבקש מהם, וכך הם עשו עם הזמן. כעבור שנים התפכחתי, אולי בהשפעת טוביה מ'כנר על הגג'. אז הלכתי לקורס קיץ ללימוד יידיש באוניברסיטת תל אביב, שנמשך בקורס בבית שלום עליכם. כעת, אם תשאל אותי אם אני דובר בחופשיות את השפה, אומר א־ביסאלע, כלומר קצת".

אצל האסנרים היידיש מציינת חיבור בין אחים. "גדלתי במשפחה יוצאת רומניה, שבה לא רק דיברו את השפה, אלא גם שרו בה המון", מעיד בכור האסנרים, עוזי, בן מחזורו של דטנר מלהקת פיקוד הדרום של אמצע שנות ה־70, הזכור כמי שהופיע בתור מוני הקלידן בסרט המיתולוגי "הלהקה". "אחי, חיים, הצעיר ממני בשמונה שנים, הוא כבר בן הדור שאחרי. בעוד שבמופע הנוכחי אני לגמרי חוזר לילדות שלי, אני סוחב בכך את אחי".

נתן דטנר. צילום: אריאל בשור

"מכיוון שהפעם יושרו רוב השירים בעברית (אגב, האסנרים מבטיחים ביצוע קורע מצחוק ביידיש, אה־לה אורי זוהר של "שיר הפטנטים" מאת חיים חפר ומל קלר - יב"א), "זהו מופע המיועד לא רק ליידישיסטים מובהקים, אלא גם לאלה שמוכנים להיפתח לרוח התרבות הזו", אומר עוזי אסנר. "בקיצור, הולכת להיות מסיבה משפחתית חמה".

"אני הולך כאן יותר מלחגוג, בפרט שיוצא לי לראשונה להופיע ערב שלם עם שלומית", מבטיח דטנר, שלפי מיטב מיומנותו קיבל על עצמו גם את בימוי המופע, שמשתתפיו ישזרו בין השירים סיפורים מהבית ויקרינו תצלומים ממשפחותיהם. "בשבילי זו הזדמנות להתענג על כנפי הזיכרונות ולחלוק כבוד לדור הקודם". 

"משפוחה כן בוחרים", הערב ב־20:00, בית החייל, תל אביב