לפני תחילת "פרידה", יצירה לתיאטרון ומחול שמוצגת בתיאטרון הבימה, צצה בי המחשבה איך בכלל אפשר להעביר את חייה הסוערים של הציירת המקסיקנית פרידה קאלו (1907־1954) באמצעות עיבוד לתיאטרון? בסיום ההצגה הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאם יש דרך, "פרידה" לא מצאה אותה.

קאלו חיה חיים סוערים במיוחד. בגיל 18 נפגעה באורח קשה בתאונת דרכים, וכתוצאה מכך עברה אינספור ניתוחים. ציוריה מבטאים את הסבל הרב שעברה. הבחירה בלירז צ'רכי, זמרת ושחקנית, לגלם את דמותה של קאלו, התבצעה להערכתי בעיקר בזכות הדמיון החיצוני ביניהן. הבעיה היא שצ'רכי לא מצליחה להביא באמת את דמותה המורכבת של קאלו לבמה, אלא רסיסים מחייה, ובכך לא מאפשרת לצופים להתוודע אל דמותה המורכבת, רבת־הניגודים והסתירות של קאלו, אלא רק להתענג על קטעי המחול. ולא לשם כך התכנסנו.



בנוסף, בניגוד לרקדנים המקצועיים במופע, צ'רכי היא לא רקדנית מקצועית אלא שחקנית, וקטעי הריקוד לא תורמים לה במיוחד. נהפוך הוא: צ'רכי היא גם זמרת, אך במופע היא שרה שיר אחד בלבד, מה שמעורר פליאה מדוע נתנו לה לשיר שיר אחד בלבד תוך התמקדות בקטעי ריקוד המבוצעים על ידיה.

לירז צ'רכי ב"פרידה". צילום: אור דנון, יח"צ

היוצר והבמאי אביחי חכם כתב יצירה המשלבת בין תיאטרון למחול. התאורה (קרן גרנק) והתפאורה (ערן עצמון) היפים משרתים את קטעי המחול, אך התוצאה היא מונולוגים קצרים הנשמעים על רקע קטעי הריקוד.



חכם הוא גם כוריאוגרף עתיר ניסיון, וצוות הרקדנים ביצירה מפגינים מקצועיות רבה. אך בהיעדר עיבוד מוצלח ליצירה, אנו נותרים רק עם קטעי מחול יפים, בלי שום אפשרות להבין את דמותה של קאלו לעומק.




לסיכומו של עניין: לא מספיק לבחור בשחקנית שמזכירה את דמותה של קאלו, אלא לבנות עלילה ברורה, בנויה על יסודות דרמטיים איתנים, ולהעניק לדמותה נפח משמעותי. התוצאה היא אך ורק קטעי ריקוד מרשימים, אך חוסר עניין בדמותה של קאלו המתייסרת, וציפייה שהניסיון הכושל הזה יגיע לקצו במהרה.