הוא היה הגדול מכולם. הבדרן מספר אחת במדינה. שחקן בחסד עליון. פנטומימאי מבריק. במאי עתיר השראה וקומיקאי נדיר, שמחוץ לבמה ידע להיות רציני ואף לגלם במציאות את דמות הליצן העצוב. ב–17 באוגוסט 87' לקחה מחלה קשה את שייקה אופיר וקיפדה את פתיל חייו של אחד מענקי התרבות הישראלית, חודשיים וחצי לפני יום הולדת ה–58.

במלאת 30 שנה להסתלקותו מאיתנו בטרם עת חזרתי אל הראיונות שערכתי עם שייקה, שכה הוקרתי. תשעה ראיונות, שאני, אז עיתונאי צעיר וגם כמעריץ, ערכתי איתו בפחות מ–13 שנה.

שייקה אופיר במוישה וינטילטור. צילום: יח"צ

שנות ה־70, מחצית ראשונה
(הבנים, המלחמה והעתיד)

20.9.73, תל אביב: “'אבו אל־בנאת' זה הסרט השני שבו אני עובד עם הבמאי משה מזרחי, לאחר ‘הבית ברחוב שלוש'. משה התלהב מהרעיון שלי לעשות את הסרט על סמך המערכון הידוע. זאת חוויה לעבוד עם משה. הוא במאי רציני מאוד, אולי הבמאי היחיד בארץ, המכיר את עולם הקולנוע על כל צדדיו. כששחקן נמצא בתוך ההסרטה, הוא נעשה עיוור והולך כמו בתוך ג'ונגל. לכן, אם יש לו במאי טוב שהוא בטוח בעצמו, אז השחקן סומך עליו.



“מניין נובע ביהדות הרצון לבנים? השד יודע. חז"ל אמרו: ‘שלושה דברים אין אדם רוצה שייצאו לו: עשב בקמח, חומץ ביין ובת בבניו - ושלושתם לצורך העולם נבראו'. בניגוד לשבתאי אלפנדרי, שאני משחק בסרט, לי אין מה לדאוג. בחיי הפרטיים יש לי שני בנים ושתי בנות. ולא שאני לא אוהב את הבנים שלי, אך לא היה אכפת לי לו היו לי ארבע בנות. בנות הן לפי דעתי דבר מקסים, שנשאר בבית, מבקר את ההורים ומטפל בהם. אבל מה לעשות אם יש שיגעון כזה של בנים".

15.1.74, תל אביב, ראיון השלמה לאחר מלחמת יום כיפור: “כמו כל האומנים רצתי בתחילת המלחמה לענף הווי ובידור ולמחרת ירדתי לחזית הדרום. בין האומנים שהופעתי איתם היו אנריקו מסיאס ואפי נצר והפרברים, שהיו החוליה הקבועה שלי. בהתחלת המלחמה נסעתי עם יפה ירקוני בתוך שיירה של טנקים. החבר'ה רק היו מזהים אותנו וכבר היו פורצים בצהלה. אמרתי ליפה שלא צריך להופיע. מספיק שהם רואים אותנו ביניהם".

שייקה אופיר בסלם ותעלם. צילום: הטלוויזיה הלימודית

1975
(מהפלמ"ח ועד פריז)

2-4.1.75, בין תל אביב לחזרות ברשפון על התוכנית “אלף פרצופים": “עושים תוכנית חדשה כדי לשלם חשמל, מים, מס הכנסה ועוד כמה דברים בני קיימא. ככה זה כשהבמה היא המקצוע שלי. עכשיו זו מעין הצגת מולטימדיה עם קטעים מהסרטים ועם פנטומימה, פזמונים, ריקודים ומערכונים עם הרבה דמויות.
“אני מגיש פזמונים, לא שר אותם. מאוד התגעגעתי לזמרה. בשבילי לשיר זאת חוויה, גם אם אני לא זמר ששר בל קנטו. אולי אני לא זמר למצעד הפזמונים, אבל להגיש פזמון ידעתי תמיד. און דה רקורד אומר לך שאני זמר מתוסכל. אני חיברתי את המערכונים. תאמין לי, שאני מוכן לשים גם 5,000 פונט על מערכון פצצה - ואין. כך אין גם תסריטאים שיוכלו לדחוף את תעשיית הסרטים שלנו.

“הדרך היחידה להתרכז לקראת הבכורה היא להתעלם מעיתונים ומרדיו. כי כל הצצה לעיתון מקצצת לי את הכנפיים ומכניסה אותי למרה שחורה. אמש הייתה לי בעכו הופעה אחרונה לפני התוכנית. שלא יחשבו שהחלטורות הן לגבי תענוג. בתנאים של הארץ זה סיוט להופיע בחלטורות, בפרט לפני שולחנות ערוכים. עם זאת, בית הספר הכי פנטסטי לאומן זה מועדון לילה, שם עליו לדעת לתפוס את תשומת לב הקהל.

“נולדתי בירושלים כישעיה גולדשטיין. בן למשפחה דתית. יש בה גם נטורי קרתא. שלמה וייספיש, הזמר של ‘סימונה מדימונה', היה אח של אמי. אבי היה מנהל עבודה בפרומין. גדלתי בשכונת אבן יהושע, שהיא אומנם אשכנזית, אבל רוב חברי היו מעדות המזרח. שם קלטתי סיפורים, שהשאירו בי חותם עד היום.

“הייתי אולי הכבשה השחורה של המשפחה. כל שמשה שהייתה מתנפצת בשכונה, ישר היו באים אל אבי - אם שברתי ואם לא. היינו מרגיזים אנשים, צדים חתולים, מתאכזרים לזקנים. כל התעלולים האפשריים. הורי סבלו מאוד מהעניין. שנאתי את המורה לחשבון ובלי ידיעת הורי הייתי מתחמק משיעוריו לקולנוע. כשנודע להם, נהיה סקנדל גדול...

שייקה אופיר בלהקת הצ'יזבטרון. צילום: לע"מ

“בין השחקנים שהערצתי היו ארול פלין, קלארק גייבל והאמפרי בוגארט. נורא רציתי להידמות אליהם. כשהייתי יוצא מסרט, הייתי ממשיך לשחק את הגיבור. רק כעבור כמה שעות הייתי נחלץ מאווירת הסרט. קולנוע היה בשבילי סם–חיים. ממש הייתי מכור אליו...

“השאיפה של הורי לגבי הייתה שאהיה פקיד עם חותמות בדואר. אבל בגיל 15 פגשתי את יעקב שעשוע, חבר שלי, לבוש במין ז'קט משמיכה. כששאלתי מניין זה, הוא לחש לי שזה הפלמ"ח, חצי חודש מתאמנים, חצי חודש עובדים. ‘אני בא איתך!', אמרתי לו. בלשכת הגיוס הודעתי שאני בן קרוב ל–18. לא ביקשו תעודות, אבל עם אבי, שהמריתי את פיו לראשונה, היה לי ויכוח חריף. ‘אם תלך, לא נקבל אותך חזרה למשפחה', הזהיר אותי.

“לא חלמתי להיות בדרן בפלמ"ח. רציתי לשרת את המולדת. באשדות יעקב קיבלתי כלי גילוח כמו כל הבחורים, למרות שעדיין לא הייתה לי שערה אחת על הפנים. כששאלו אותי איזה ג'וב ארצה, אמרתי סבלות, הגם שהייתי ילד ירושלמי צנום וחיוור. הייתי מפרק שקי קמח עצומים בסילו ומקבל שרירים. בלילות הייתי בוכה מרוב געגועים הביתה. הייתי הצעיר מכולם. קראו לי קטנצ'יק, וזה לא מצא חן בעיני.

“פעם שאלו אם יש מתנדבים לפלי"ם וקפצתי ראשון. כששאלו אם אני יודע לשחות, אמרתי קצת, הגם שלא היה לי מושג בנושא הזה. לירושלמים היו קוראים ‘גרזינים' על משקל הגרוזינים של היום. כלומר, נכנסים למים ושוקעים כמו גרזינים. מהשלמה של קורס מ"כים סולקתי בגלל התחכמויות. כשפגשתי כעבור שנים את אחד מהמסלקים מהקורס, הוא אמר לי שעלי להודות להם. אם לא כן, אולי הייתי היום איזה גנרל בצבא, אך לא שייקה אופיר.

“ב–1947 עברתי בחינות בתיאטרון אהל בהשפעת דן בן–אמוץ. התפקיד הראשון שלי היה בהצגת ‘הסערה' מאת אוסטרובסקי. שיחקתי שם נער כפרי שבא העירה. היו לי שלושה משפטים והרגשתי כמי שמגשים דבר שעד אז לא נראה לי כאפשרי להשגה.

“במסיבה לכבוד מלווי השיירות לירושלים התגליתי ונלקחתי לגרעין של הצ'יזבטרון. היינו ארבעה בתוכנית הראשונה - נעמי פולני, יואל זילברג, חיים חפר ואני. כלהקה צבאית הבאנו את שפת היומיום של תושבי הארץ אל הבמה. עד אז דיברו עליה בשפה מליצית ובמבטא ‘ראסי'.

“השתחררתי ב–1950 ונסעתי לפריז ללמוד פנטומימה אצל אטיין דקרו. שלוש שנים למדתי שם וקיבלתי את התפקידים הראשיים שדקרו היה מבצע והוא שמח שסוף–סוף יש לו מחליף. אחר כך הייתי חצי שנה אצל מרסל מארסו. כשחזרתי ארצה, כמובן לא הייתה כאן פנטומימה והיה עלי להתחיל מבראשית. הקמתי בית ספר לפנטומימה ליד הקאמרי והופעתי בתפקידים הראשיים בהצגות ‘כובע הקש האיטלקי' ו'חמורו של נאסר א–דין'.

“מיד אחרי קדש נסעתי לארצות הברית לחודשיים ונשארתי ארבע וחצי שנים. הופעתי הרבה בטלוויזיה ועל הבמות. בין השאר הצגתי כ–40 דמויות בערב אחד. בארץ קראו לי בטעות ‘יורד' בגלל שהוצאתי גרין קארד. ‘כולם מתים מקנאה', אמר קישון.

“אחרי שחזרתי, הופעתי בסרטים, הקמתי את הגשש החיוור וביימתי להקות צבאיות. לא רק שנגמר לי מבימוי הלהקות האלה, אלא גם רציתי לפרק אותן. העסק הזה איבד את הספונטניות ואת הקסם המיוחד שצריך להיות לו. להקה צבאית צריכה להיות קלת תנועה ולהופיע בפני אלה שזקוקים לה ולא לעונדי פלאפלים. עדיף חוליות בידור מלהקות מסורבלות. הגיע הזמן שהצבא יפסיק לספק את עתודת השחקנים במדינת ישראל. בשביל זה יש בתי ספר למשחק.
“חושי קולטים כל הזמן התרשמויות מטיפוסים בשטח. זה נשמר אצלי עד לרגע שבו זה נשלף החוצה. אני מחפש אנושיות בדמויות וככל שהן מצחיקות, בעצם יש בהן גם עצבות מסוימת. הרי אי אפשר להפריד בין העצבות לבין הצחוק.

“מי שמדבר נגד העגות המזרחיות, שידבר! אולי עשו כאן שימוש מופרז בעניין לאחר שהמצאתי את העגות בדמויות כמו ציונה והעין המקולקלת. אולי מגיעה לי זכות יוצרים על כך. ואם יש עלי ביקורת בגלל זה, אני מצפצף על המבקרים. הרי אני מציג על הבמה דמויות ולא מביא עגה לשם עגה.
“הופנו אלי הצעות רבות מסוכני אומנים בחוץ לארץ, אבל מכיוון שאני כאן, שום דבר לא יוצא מזה. אני צמוד ללירה, לא מתוך הכרח, אלא מתוך רצון עז להיות בארץ, כשהעבודה היא מרכז החיים שלי.

“אומן מבוזבז? נכון, בחלטורות, בלי תנאים, אין לי אפשרות למצות את הכישרונות שלי. אם טוענים שאני מתבזבז בארץ, אולי יש משהו בכך, אבל לא אתרחק מישראל!".

שייקה אופיר. צילום: שמואל רחמני

סוף שנות ה־70
(אני אוהב קולנוע)

9.5.77, יפו, במהלך בימוי הגששים בסרטו “500,000 שחור": “קצת כואב לי הלב על שלא ביימתי סרט לפני כן, מאחר שאני מאוהב בדבר הזה שנקרא קולנוע. זאת אצלי מעין אהבה ראשונה שלא באה על סיפוקה במשך שנים רבות. עם זאת, ככל שאדם מתבגר יותר, יש לו יותר ניסיון ובגרות, שזה משהו חשוב בקולנוע".

25.9.79, תל אביב: “אני פותח את הסרט ‘הקוסם מלובלין' וסוגר אותו. כמובן שהסכמתי לתפקיד–משנה בסרט קולנוע ראשון שנעשה על פי יצירה של בשביס זינגר. ברור שהתפקיד בסרט של שאול, יהודי דתי וגלותי, הוא לא שיא הפעילות האומנותית שלי, אך תענוג וכבוד.
“בהסרטה הייתה אווירה בינלאומית גרמנית–אמריקאית–ישראלית. אלן ארקין טיפוס מיוחד במינו, סגור ומסוגר בעולמו. כשהוא זקוק לחברה, הוא מבקש אותה. ביום גשום אחד, תוך כדי חיכיון בין סצינה לסצינה, כשאכלנו יחד במסעדה, עשיתי לו חיקויים, ועל כל קטע שלי השיב קונטרה בקטע משלו. צחקנו עד דמעות.

“שלי ווינטרס, שאיתה שיחקתי גם ב'יהלומים', היא אישה מפוזרת מאוד. בעוד שהגיעה לברלין, המזוודות שלה המשיכו למוסקבה. לא אשכח איך הגיעה ללובי של מלון ‘קמפינסקי' המפואר כשלרגליה שתי נעליים לא זהות.

“פגשנו שם מנחם גולן שונה מזה שאנחנו מכירים בארץ. התעדן מאוד, גם אם הוא עדיין תקיף כפי שהיה. נהפך לג'נטלמן. להט העשייה הפראי שלו רוסן משהו, אך הוא נותר אותו דחפור שהכרנו.

“כבמאי סרטים, נכוויתי ב'500,000 שחור'. עשיתי טעות גדולה כשלא עמדתי בפיתוי. הוצע לי לא אחת לביים סרט, אבל תמיד היה לי חוש מידה לשקול אם זה החומר הטוב ביותר שבו אוכל לפתוח בקריירה של במאי. הפעם זרקו אותי למים לפני שעברתי בקפידה על התסריט".

שייקה אופיר באבו אל־בנאת. צילום: יח"צ

1982
(ערבית, עברית, ערברית)

1.5.82, תל אביב: “'משלי ערב', ההצגה הפותחת של מועדון ‘החמאם' המחודש. מעין ריביו בידורי בלי כוונה להתקיף יתר על המידה. מי שיחפש אצלנו את ‘מלכת אמבטיה' של שנות ה–80, לא ימצא כאן את מבוקשו.

“אפשר לומר שאני מתרגש לקראת הופעה מחודשת בזמרה, בעיקר לקראת שיר הסולו ‘איפה איפה הרצל', שאשיר על משקל ‘לו הייתי רוטשילד', כשכאן הרצל הוא מנהל עבודה של פועלים מהשטחים. יש לי רגשות מעורבים לגבי נושא היחס כלפי הערבים בשטחים. כאשר מתפרעים וזורקים אבנים, צינורות ושאר כלי משחית, אין ברירה אלא לירות ברגליים. הרי בארצות אחרות יורים ישר בראש. עם זאת, אני מפקפק אם היה מוצדק להרוס בתים של ילדים שזרקו אבנים. זה היה מוגזם.

“כשנכנסתי לסדרת ‘סלם ותעלם', לא חשבתי על שליחות. אבל לאחר מעשה ברור לי שעשיתי משהו למען הבנה טובה יותר בין יהודים לבין ערבים. זאת, כשקירבנו את היהודים להווי הערבי תוך כדי הצגת האסלאם כתרבות עשירה ועתיקת יומין. באשר לעתיד היחסים עם הערבים, אני נמצא אי–שם באמצע בין האופטימיסטים לבין הפסימיסטים. אני בעד ראייה מפוכחת של המצב. לפני שמוותרים על שטחים נוספים, יש להמתין להוכחות של רצון טוב מצד הערבים, שכמותן לא ראינו עד כה.

“בעקבות הסדרה כבר קיבלתי הצעות להופיע במגזר הערבי, אם כי אני עדיין לא ערוך לכך. בינתיים כבר מתאמן בערברית, משהו כמו ‘אתמול אחדנו את האוטובוס, נזלנו העירה, משינו קצת ברחובות. אחר כך דח'לנו לאיזה מטעם, אכּלנו, שרבנו, דפענו את החשבון וטלענו החוצה'.

“אולי זה יישמע קצת מוזר, אבל אכן יש בי מהמורה בכל מה שאני עושה. כך כשאני מביים או עוזר לשחקן צעיר. אז יוצא ממני המורה שבי, שקיבלתי מהמורה שלי בה"א הידיעה בפנטומימה, אטיין דקרו, כפי שהיה כששיחקתי את פרופסור היגנס, המורה לפונטיקה ב'גברתי הנאווה'.

“עם הגשש החיוור יצרתי בבידור סגנון עם שלישייה של טיפוסים פחות או יותר קבועים, שאת הופעתם עיצבתי לפני כ־20 שנה ובכך הם מתמידים עד עצם היום הזה מאז הופעתם ביצירת המופת הארץ–ישראלית - התרנגולים. בעצם הצבתם על הבמה בחליפות ובעניבות שיניתי אותם בבת אחת.

“כעת מותר לגלות שהגששים היו בהתחלה סקפטיים. לא אשכח איך פשה (אברהם דשא) הזעיק אותי לכבות שריפה לאחר התוכנית הראשונה. לקחתי אותם אחד–אחד. שייקה רצה לשיר כסולן ושכנעתי אותו שיוכל לעשות את זה יותר טוב בשלישייה. פולי טען ששחקן צריך לשחק בתיאטרון. שכנעתי אותו שיוכל להביע את עצמו טוב יותר כשחקן במסגרת של שלישייה. שייקספיר? אפשר לכתוב לו משהו בנוסח שייקספיר במסגרת ההרכב. גברי היה מבסוט; היחיד שרצה להמשיך. לדעתי, בהחלט היה מקום לשניים–שלושה הרכבים כאלה, בידור קל ונייד על רמה. עובדה שאין.

שייקה אופיר בהשוטר אזולאי. צילום: יח"צ

אמצע שנות ה־80
(לא נגמר לי הסוס)
27.6.83, תל אביב: “כעת חזרתי מפסטיבל להומור יהודי בפריז. נאמר לי שאוכל להופיע שם גם בעברית, וכשהגעתי למקום, נדרשתי לתוכנית בצרפתית בלבד. הבטחתי להם שעה וחצי ולא היה לי חומר מוכן בעוד שנבצר ממני להסתפק בפנטומימה. לא היה לי מנוס. אז הוצאתי מתוכי את הצרפתית הפונטית מימי הלימודים באליאנס ואחר כך אצל דקרו. על הבמה נפתחו בבת אחת כל המעיינות.

“יוצא בתערוכת ציורים ראשונה. מצייר בטושים פרחים, שורשים, קוצים, עצים שרופים. לא תערוכת מחאה אלא התרשמות מנופים בארץ. מה שבטוח הוא שגם אם התערוכה תצליח, הציור, שאליו הגעתי בהשפעתו של יעקב אגם, לא יבוא על חשבון השחקן שבי. מצייר כשבא לי. פתאום תוקף אותי אימפולס - ואני מתיישב ומצייר".

13.4.84, רשפון: “עובד על הצגת בידור מאת ובבימויו של נסים אלוני, מי שלאחר שתי תוכניות שבהן ביימתי את הגשש החליף אותי בתוכנית השלישית, כשהייתי חתום לסיבוב הופעות בצרפת עם ז'אק ברל. יש בינינו הערכה הדדית ומזמן רצינו לעבוד יחד. ככה עד שפעם עצרתי אותו ברחוב ושאלתי אותו מה דעתו לעשות לי תוכנית. אני מעריץ שלו מקדמת דנא. לקח לו שנה עד שהתפנה מהתחייבויותיו לתיאטרון. לגבי זה לוקסוס גדול כשמישהו אחר מדריך אותי מהצד.

“החזרות עם נסים הן תענוג, אך זה די מתסכל כשלא עומדים בלוח הזמנים, בפרט שבניגוד לעבר אני גם שותף בהפקה. אם העסק חס ושלום לא ילך, אני בצרות.

“אנחנו מתייחסים בתוכנית למצב העכשווי של מדינת ישראל, אבל לא בצורה של סאטירה. בפתיחת ההצגה אכריז שזה ערב בלי פוליטיקה. ערב בלי אשמים. ערב בלי שום מחדל. אף פעם לא נגעתי בסאטירה. לדעתי, אין כעת לסגנון הזה מקום אצלנו. סאטירה הייתה בארץ, כשהיה קיים בה שלטון זר, שלא הבין את שפתנו ויכולנו בין המשפטים להכניס משפטים נגדם.

שייקה אופיר ב500,000 שחור. צילום: יח"ץ

“בערב הבכורה, כשאחוש קהל באולם, לא רק שאתרגש, אתרגש מאוד. אני מפרק אנרגיה. נוקש באצבעות. רוקע ברגליים. נותן בוקסים כאלה על הקירות. זה בניגוד לאחרים שמתכווצים מרוב מתח. כנראה, אי אפשר בלי ההתרגשות הזאת גם לאחר שנים רבות על הבמה. אולי זה מה ששומר עלי".

27.3.85, תל אביב, בעקבות ההכרזה על הזכייה בפרס מרגלית עם שמעון פינקל וגילה אלמגור: “זה ממש אווילי, כשכתבו באיזה מקום שהסתייגתי מלקבל את הפרס עם גילה. מה לעשות, כנראה יש היום עיתונאים צמאי דם. כל הזמן מנסים לעלות עלי. למה לא? שיהיה מעניין! שיהיה שמח!

“עיתון אחד אפילו צירף אותי, בלתי מפלגתי מוצהר, לליכוד, רק בהסתמך על איזו הודעה של צביקה פיק. מה, אני בהונולולו שאי אפשר לשאול אותי? ואם צביקה פיק יכריז שרצחתי את ארלוזורוב, גם את זה יכתבו? תמיד שמרתי בקדושה על הפרטיות שלי כשאני לא מסווג לשום מפלגה. אני לא אוהב פוליטיקה. יש לי כרטיס חבר רק של אמ"י, איגוד אומני ישראל.

“לאחר הפסקה של שנים אחדות מקולנוע, מנחם גולן החזיר אותי לקולנוע בסרט ‘מכרות המלך שלמה'. עד זימבבווה שבאפריקה הגעתי כדי לשחק בסרט הזה, לצד ריצ'רד צ'מברליין, יופי של תפקיד של סוחר ערבי, טיפוס די מושחת, שבסוף הורגים אותו. לא הסכמתי לקבל כפיל כשהיה עלי לחטוף אגרוף, גם לא היססתי לעשות מול המצלמות סלטה לאחור. אם מרלון ברנדו עשה מטעמים מהדברים האלה, שאני אתן לכפיל לקחת ממני את התענוג?

“פחות תענוג בשבילי היה לפני שנה וחצי, כשההצגה 'שמחת קבצנים' נפלה אחרי ארבע הופעות בלבד. אהבתי את ההצגה הזאת, אבל הקהל אולי לא הבין את ההומור של נסים אלוני. ייתכן שהפזמונים היו ארוכים מדי. בסך הכל מדובר בניסיון מעניין, אם כי הלכו סתם כך שבעה חודשי עבודה. יש לי הרגשה שלא איבדתי את הכישרון שלי, אם כי אולי יש המצפים ממני להודאה שנגמר לי הסוס".

שייקה אופיר בהשועל בלול התרנגולות. צילום: יח"צ

1986
(הראיון האחרון)
2.5.86, תל אביב, במסגרת כתבה רחבת יריעה על הצ'יזבטרון, שהתפרסמה ב"במחנה": “כיום אני מופיע בהבימה בהצגת ‘המלך מתיא הראשון', על פי יאנוש קורצ'אק, המתקרבת להצגת המאה. מהרגע הראשון הייתה לי תחושה שההצגה תתפוס ואמרתי למחברת, דבורה עומר, שמדובר בשלאגר. אחרי כל מה שעברתי בתיאטרון המסחרי, טוב להתנסות בתנאים הנוחים של התיאטרון הממסדי, אם כי מהמשכורת בהבימה אי אפשר להתקיים.

“אני ממשיך להופיע בסרטים של מנחם גולן, אבל לא בסרטים של במאים חדשים. קשה לי להבין את זה. אולי הם עושים סרטים רציניים וחושבים שבתור בדרן לא אתאים להם. מה לעשות? זאת זכותם. אם תשאל אותי, החלום הגדול שלי הוא לעשות סרט המשך של ‘השוטר אזולאי', אם כי יש בעיה של זכויות על השם".

התייחסות אחרונה לצ'יזבטרון: “כיום, בקושי זוכרים את הצ'יזבטרון. בספרי ההיסטוריה מאותם ימים בקושי הקדישו לנו כמה שורות. אולי זה שריד מהרצינות הרצחנית של אותה תקופה, כשהתייחסו רק לדברים שברומו של עולם. ייתכן שנעשה לנו עוול מסוים".