בגיל 76, ברנזון לא נלאה ממאמציו להגשים את החלום הבא שלו - מיזם להנחלת הזמר העברי לנוער. “אני לא מפיק ולא זמר, אלא לפני הכל ציוני, כי זו המורשת שהנחיל לי אבי, אברהם, מפעילי ההעפלה בימי המדינה שבדרך”, הוא אומר בסגנון ברנזוני אופייני, ושש להציג סרטון שבו שרים מאות תלמידי הכפר הירוק ותלמה ילין “שירים מפעם”.
ככל שהוא מדבר בלהט על מה שהוא מציג כ”פרויקט של חיי”, מי כמוהו יודע נוכח מסכת חייו הפתלתלה שעם חלומות, שאיש אינו מבטיח לו שיתגשמו אי פעם, לא הולכים למכולת. “כיום מצבי הכלכלי בכי רע”, מודה מי שכמעט נהיה גודיק של שנות ה־70 ומצביע על מרים, אלמנה ילידת קיבוץ דן שפתחה בפניו את ביתה, ומצטרפת לשיחתנו. “אם היא לא הייתה ‘מאמצת’ אותי, אני לא יודע היכן היית מוצא אותי כעת”.
“הלוך הלכה החבריא”, “נסיעה מדומה”, “השטן ואשת האיכר”, “אני פשוש”, “הכל עובר חביבי” – הם נדבכים בקריירה הפקתית מפוארת של ברנזון, מי שבעבר “נזל” לו כסף בין האצבעות, וכיום אין לו אפילו בית משלו.
זה לא חדש לברנזון, שחייו התנהלו כמו רכבת הרים בלונה פארק. “יש לי חובות של 200 אלף דולר, אין לי מכונית, אני נוסע באוטובוסים ואין לי בית משלי, לאחר שהפסדתי הכל”, אמר לי בראיון לפני שנים רבות, לאחר קריסת הסרט “כנפיים” בהפקתו, שעלילתו התייחסה לרומן בין קיבוצניקית לבין אמריקאי; ולאחר שכלכלית לא נהנה מפירות “לבי שייך לברודוויי”, מופע מאת אהוד מנור, שהריץ בארץ בהשתתפות שמונה אמנים מארצות הברית בבימוי דונלד מקייל, כוריאוגרף מלהקת אלווין איילי.
בנשמתו היה ונשאר ברנזון - יליד קיבוץ דפנה שגדל בקיבוץ כפר גלעדי – קיבוצניק, ובית התנועה הקיבוצית בתל אביב הוא עד היום מעוזו. כישרון אמנותי גילה מילדות. “המטפלת במשק הייתה תמיד אומרת שלאמנון יש נטייה להיות ארטיסט”, העידה עליו אמו, מלכה. “גם הייתי שחקן כדורסל וכדורגל מעולה”, הוא מספר. הקריירה הספורטיבית שלו נגדעה באיבה לאחר שנפצע קשה בידו כשהלך מכות בקיבוץ, “מה שגרם לי להיות מאושפז חודשים בבית חולים”.
כשהתגייס לצבא, שירת תחילה כנהג של קצין רפואה ראשי עד שהועבר ללהקת הנח”ל, שממנה הוא זוכר בעיקר את הצניעות של ישראל פוליאקוב (פולי). כוכב הוא לא יצא משם. בהצגות בהבימה ובקאמרי, הסתפק בתפקידי ניצב. כששיחק ב”האישה בחדר השני”, בבימוי יצחק (צפל) ישורון, כתב אחד המבקרים: “ברנזון הוא פול ניומן הישראלי”. “סע להוליווד”, אמרו לו אחרים.
“הגעתי ל’הלוך הלכה החבריא’ שלא ביוזמתי", הוא משחזר. "במקרה פגשתי ברחוב את המלחין אריה לבנון, שאותו הכרתי כשעבד עם להקת הנח”ל. הוא סיפר לי שדרורה חבקין עורכת בצוותא חזרות למופע חדש. ‘אולי יצטרכו אותך’, אמר. הלכתי ודרך ‘עץ התפוח’, שיר שדרורה לימדה אותי, התקבלתי”.
“שום דבר לא עמד אז מאחורי אמנון, שהיה בראשית דרכו ובלי ניסיון בהפקות”, אומרת עדנה שבתאי, אלמנתו של המשורר, “אבל אי אפשר היה לעמוד בפני ההתלהבות של אמנון, ששכנע באהבתו לשירים שכתב יענק’לה. ‘מה לעשות? - אני אוהב את ברנזון’, אמר. ‘הוא יכול להזיז הר’”.
אכן, המפיק הטירון התגלה מראשית המרוץ שלו בתפקידו החדש לצד ההופעות כגאון שיווקי. “ארגנתי הצגה מיוחדת לאנשי חינוך”, הוא נזכר, “הם באו, התלהבו ובעזרת ההתלהבות שלהם, שעברה לבתי הספר, מכרתי 200 הצגות. זה היה המופע היפה ביותר שעשיתי אי פעם עם החומר הקרוב ביותר ללבי”.
מעודד מההצלחה, החליט ברנזון להכות בסדן בעודו חם. כך נולד “נסיעה מדומה”, ערב משירי לאה גולדברג, שנפטרה באותה שנה, 1970, ובהלחנתו של סשה ארגוב, שהוקיר כדבריו את מרצו של המפיק הצעיר. ברנזון עצמו אולי לא זוכר כיום בדיוק איך יצא עם המופע, שבו השתתפו עמו לוליק, אופירה גלוסקא ותמי ספיבק. “לקחתי על עצמי הלוואות בסך 25 אלף לירות מתוך ידיעה ברורה שאקבל תמיכה מ’אמנות לעם’”, סיפר לי בראיון, חודשים אחדים לאחר צאת המופע.
“זה אמנון ברנזון”, הוא מגיב כעת. “תמיד ידעתי לקחת סיכונים. כמי שמאמין בעצמו וביכולות שלו, אני לא מהמר”.
מופעיו דאז, ובהם “השטן ואשת האיכר” ו”אני פשוש”, הצגת ילדים משירי ע. הלל, רצו מאות פעמים, ומהם דהר אל הצלחת הענק של “הכל עובר חביבי”, שם ציוות אל שלומית אהרון את שלושת בחורי ההרכב “אף אוזן גרון”, במופע משירי שנות ה־50, שערך אהוד מנור וביים צדי צרפתי, שאותו גייס בשלב מתקדם של החזרות. איך אמר לי פעם? - “תמיד נגעתי בנוסטלגיה. אין כל רע בכך. צריך לדעת לנער בצורה מתוחכמת חומר ישן”.
“למעשה, יכולתי להגיע ל’הכל עובר חביבי”, אומרת מיכל טל, שכיכבה ב”השטן ואשת האיכר” עם רפי גרנות. “אמנון זכור לי מאז כמפיק סמכותי ונדיב, שלא פעם היה לוקח אותנו למסעדה אחרי הופעה, או מלין אותנו אחרי הופעה מרוחקת במלון, דבר בהחלט לא שכיח אצל מפיקים אחרים. הוא סחף אותנו להצלחה הגדולה והלכנו אחריו ברצון. עם זאת, לא אחת יצא לנו להופיע הן בבוקר, הן בערב, עד אשר התעייפתי מכך ונגמר לי הכוח. רציתי אוויר”.
הסרט “כנפיים”, שרק חלקים ממנו צולמו ואבדו, לא היה הכישלון היחיד בין הישגיו המרשימים. כך הייתה הפקת “ברייקדאנס” שהעלה עם צוות זר, וכיום הוא מעדיף להתעלם ממנה. כששאלתי אותו בראיון ב־84’ מה לו, צבר בן קיבוץ, ולמחול האמריקאי הזה, השיב אז: “מכיוון שהסתבכתי בחובות בעקבות צילומי הסרט ‘כנפיים’ שהופסקו, חיפשתי משהו שיסייע לי להיחלץ ממעגל החובות”.
אגב, אופיר הייתה רעייתו השנייה לאחר אשתו הראשונה, נירה, בת קיבוץ כפר המכבי, שאותה נשא לאשה בשלהי שנות ה־60. להם שלושה ילדים - אסף, יואב ויעל. הגם שברנזון המשיך לטעון כי איננו זמר, הייתה זו אופיר שעודדה אותו לחזור אל המיקרופון במופע משותף שהריצו שנים במועדון “הקרוקודיל” בהרצליה, “שם אנשים הצטרכו להזמין מקומות חודשים מראש”. וכעת? “גם כעת אני טוען שאני לא זמר”, הוא אומר.
גם בעידננו הציני אפשר לשמוע את ברנזון מדבר על מופע "שבו אני הולך להדליק שוב את ניצוץ הביחד”. “אני רוצה להביא משהו שונה מערב רגיל של שירה בציבור עם שקופיות”, הוא אומר, “בוודאי שונה מערב זמר במועדון שבו רוקדים על השולחנות בלי לשים לב למילים של השירים”.
זמר או לא, אבל הוא עודנו מאמין שהמיזם שלו יתממש, אם כי הסיכויים לכך אינם רבים, לאחר שהחמיץ הזדמנויות פז להיעזר בבעלי הון. ברנזון של היום איננו ברנזון של פעם, אבל במהותו הוא לא השתנה. “אפשר לקחת ממני הכל, אבל לא את החלום”, הוא אומר. “אם יש לי מטרה, בסופו של דבר אגשים אותה”.
התרעות פיקוד העורף