לקראת יום הולדתו, לובש ההיכל חג. התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שזה משכן הקבע שלה, תצדיע ב־12 באוקטובר באולם ע”ש לואי ובניצוחו של מנהלה המוזיקלי, מאסטרו זובין מהטה, בקונצרט מיוחד, שישחזר את קונצרט הפתיחה של הפילהרמונית ב־57’. למחרת ייערך קונצרט בכורה קאמרי באולם צוקר החדש והמודרני.
“היכל התרבות - לרשות הציבור ולהנאתו”, זו הייתה כותרת הכתבה מאת ר. עזריה (כפי שנהג לחתום עזריה רפפורט), שפורסמה ב”מעריב” ב־2 באוקטובר 1957. “היכל התרבות של עיריית תל אביב והתזמורת הפילהרמונית נחנך אתמול בטקס חגיגי וצנוע”, דווח בכתבה, שסיפרה כי בנוכחות שרידי המייסדים של תל אביב הסיר ראש העיר דאז, חיים לבנון, את הלוט הכחול מעל דוכן המנצחים ומסר לידיו של המנצח לאונרד ברנשטיין את שרביט הניצוח. לבנון הבטיח כי האולם ייקרא בשמו של מאן, שלזכותו יש לזקוף את עצם הקמת ההיכל לזיכרון עולם. עד כמה “לזיכרון עולם” – עוד נגלה בהמשך.
לאחר שהנגנים ניגנו בניצוחו של ברנשטיין את “חנוכת הבית” מאת בטהובן, הקהל שנהר בתום הטקס החוצה יכול היה להבחין במודעות שבישרו את הופעתה במקום של אימה סומאק, הזמרת הפרואנית ממוצא אינדיאני בעלת ארבע האוקטבות - ללמדנו שמלכתחילה לא היה ההיכל קלאסי בלבד.
היכל התרבות, בתכנונם של האדריכלים דב כרמי, זאב רכטר ויעקב רכטר, מהאבות המייסדים של האדריכלות הישראלית, ירש מבחינת הפילהרמונית את משכנה הקודם, אולם “אהל שם”, שנחנך ב־29’, בימי ביאליק. “לעבור מהאוהל להיכל היה כמו הבדל בין יום ללילה”, מעיד מנחם ברויאר (83), שניגן 45 שנה בפילהרמונית, מתוכן יותר מ־20 שנה ככנר ראשי. “אם הקהל התפעל מצורת המניפה בהיכל, לעומת קופסת הגפרורים באוהל, אנחנו, הנגנים, זכינו בהיכל שבו לכל קבוצת כלים היה חדר מרווח משלה. באוהל אפילו לא היה היכן להניח את תיבת הכינור, וכל הזמן היה חשש שידרכו עליה”.
הנגנים התרווחו והקהל לבש את מיטב מחלצותיו, ובא לראות ולהיראות באולם. זה צץ בצמוד להבימה, בין דיזנגוף וגינת יעקב, שהוקמה במקום עצי השקמים (הג’ומס) של פעם לבין רוטשילד. “על אף גודלו, חזותו של הבניין, שילוב של בטון חשוף ושל זכוכית, צנועה והתאימה לרוח שנות ה־50”, כך דווח.
ברויאר, שכאמור ניגן בפתיחה ב־57’, נקרא לדגל מהגמלאות שלו כדי לנגן בקונצרט ה־60, שבו יבוצעו היצירות שעמן נפתח ההיכל. “יהיה נחמד לנגן עם הצעירים”, הוא אומר. “אני מניח שהם ברובם מכירים אותי”.
הסולנים הפעם - הפסנתרן יפים ברונפמן, הצ’לן מישה מייסקי והכנר הגרמני כריסטיאן טצלף - ינגנו בניצוח זובין מהטה במקום הסולנים דאז - הפסנתרן ארתור רובינשטיין, הצ’לן פול טורטלייה, הכנר אייזק שטרן ומנצחם לאונרד ברנשטיין - שכבר אינם בין החיים.
דרמה קדמה לקונצרט ב־57’, שאורח הכבוד בו, ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שעשע כהוגן כאשר בלבל בין ברנשטיין לבין רובינשטיין. הצ’לן היהודי־רוסי הדגול גרגור פיאטיגורסקי חלה ברגע האחרון ונותח. במקומו הוזעק הצ’לן הצרפתי פול טורטלייה, ששנה קודם לכן היה מתנדב בקיבוץ מעברות. אגב, הוא הגיע להיכל בדקה ה־90 עם ליווי משטרתי, לאחר שאיחר להסעה כשהתעכב בגלל שחייה בים.
תוכנית קונצרט הפתיחה הייתה חגיגית במיוחד. מי שגנב בו את ההצגה מהמלחינים, שיצירותיהם נוגנו באותו קונצרט - ארנסט בלוך (“שלמה”), פליקס מנדלסון (קונצ’רטו לכינור) ולודוויג ואן בטהובן (“הקיסר”) - היה צבר בן כמעט 23, שיצירתו נבחרה מבין 23 יצירות שנשלחו לפילהרמונית בעילום שם. זה היה נועם שריף, חברו ובן כיתתו של ברויאר, שקנה את עולמו כאשר יצירתו, “אקדמות למועד”, נבחרה לפתוח את היכל התרבות.
“מההיכל הלכנו לקבלת הפנים שנערכה לפי הצעת בן־גוריון בגן של משרד הביטחון”, מעיד שריף. “ברנשטיין בכבודו ובעצמו ערך לי את ההיכרות עם ראש הממשלה. כשהציג אותי - ‘הנה המלחין של הערב!’ - פולה אמרה לי: ‘כל כך נעים לפגוש אותך, מר בלוך’. מאז, במשך שנים רבות, כשהייתי מגיע לפילהרמונית, היו מקבלים את פניי בקריאה ‘שלום, מר בלוך!’ למרות כל הקנאים, זכיתי כעבור שנתיים עם ‘שיר המעלות’ שלי בתחרות נוספת של הפילהרמונית. כך אפשר לומר שבהיכל התרבות נולדתי כמלחין”.
כשברויאר מתבקש להביא סיפור מראשית ימיו של ההיכל, שלא במפתיע הוא נזכר בריכרד ואגנר, המלחין הגרמני המוחרם בארץ: “לא אשכח את הקונצרט שבו דניאל ברנבוים ניסה לנצח אצלנו על יצירה של ואגנר. אז היו התפרצויות מצד הקהל שכמותן אני לא זוכר בהיכל התרבות. ישר הפסקנו לנגן וישבנו דומם על הבמה”.
התרעות פיקוד העורף