"לתקשורת יש הרבה אחריות על אלימות בפועל", הוא אומר. "היא לא מפעילה שיקול דעת או חושים אחראיים. אנחנו נמצאים בעולם שבו העיתונאים הופכים להיות על גבול הסנאף והצהוב, וזה מחייב רגולציה. זו מין חרב פיפיות, כי התקשורת באה לשקף את האלימות שקיימת בעולם שלנו, והאלימות המדווחת מזינה עוד אלימות. התקשורת צריכה להפעיל צנזורה ולמנן את מה שהיא חושפת".
"לא כולם צריכים לראות תיעודים קשים מהסוג הזה. זה משהו שמחלחל לחברה שלנו, לילדים שלנו, ואין שום פיקוח. זה פשוט חורה לי. אני מרגיש שהילדים שלנו חשופים לדברים נוראיים. פעם חדשות יצאו לציבור עם יותר אחריות חברתית, ולא מתוך שיקולים של תחרות בין גופי השידור ומי משיג בלעדיות. אני, למשל, לא מרשה לעצמי לראות את הדברים האלה".
"אני לא טאלנט של טלוויזיה, אני יותר שחקן ואיש במה בשנים האחרונות", הוא אומר כעת. "אני פחות על המסך וזה לא חסר לי, ואני אומר את זה בזהירות כי גרייניק ואני היינו שמחים כמובן לקבל הצעות מגניבות. אני רוצה לחזור לעשות דברים כיפיים בטלוויזיה, אבל מצד שני המסך הקטן לא חסר לי כי אני ערב־ערב על במה, 25 פעמים בחודש.
“’היירספריי’ זה קאלט היסטרי גם בחו”ל, ועוסק בגזענות של שחורים ולבנים בבולטימור, שזה דומה למה שקורה בארץ שלנו”, מוסיף אלתרמן. “אנחנו חיים בחברה שלא פתוחה לקבל את השונה והאחר. יש לנו מספיק דברים לתקן בעצמנו כחברה, והמחזמר גורם לקהל לצאת בתחושה שהגיע הזמן לשינוי. הרבה זמן לא עשיתי משהו שיוצר כזה באזז וזוכה לשבחים ולביקורות מהללות. זה מחזמר לכל למשפחה, ויש בו שירים כל כך כיפיים".
"זה פרויקט החלומות של המפיק מאור מימון, ובכל פעם אנחנו מזכירים לעצמנו כמה הוא עשה דבר שלא ייאמן, כשמכיסו הפרטי השקיע ולקח סיכון כי הוא רצה שאנשים יחוו את האקסטזה בארץ. בסוף ההצגה כל הקהל, ללא יוצא מן הכלל, עומד על הרגליים, רוקד ושר. זה נורא ספיריטואלי וזה עובד על המקומות הרוחניים של הנפש, שבהם הכל אפשרי”.
“יש דברים שאני לא מתבייש בהם", הוא מודה. "אני בצד השמאלי של המפה הפוליטית. אף אמן או ידוען לא צריך להתבייש בדעותיו. בבחירות האחרונות הצבעתי למרצ. אני לא אכנס לרזולציה של מה צריך לעשות או להיות, כי אין לי כלים והבנה בשביל להתיימר לדעת מה נכון ומה צריך, וזה תמיד גם יוצא עילג, אפילו אם זה בא מאנשים אינטליגנטים. אבל אני מאז ומעולם מצביע שמאל וגדלתי בבית שמאלני, ואני חושב שצריכים לעשות צעדים מרחיקי לכת תמורת שינוי הקיפאון שיש פה כבר שנים".
"פחדתי מוות לפני הניתוח", מודה אלתרמן. "לא פחדתי מהסכנות של השיתוק, פחדתי מהצלקת, ולמזלי דווקא אומרים לי שזה סקסי. פחדתי שזה ישפיע לי על מיתרי הקול. שבוע אחרי הניתוח לא יכולתי לדבר בכלל. היו לי גם כאבי תופת. זה פאקינג ניתוח של עמוד השדרה שבו חותכים לי את הצוואר ליד מיתרי הקול. למרות שהניתוח מסובך, מפחיד ולא פשוט להחלים ממנו, הוא גם אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים. הייתי חודשיים בבית עם צווארון, סביב האנשים האהובים עליי, עם זמן פנוי. ראיתי סדרות בבינג'. לקחתי פסק זמן באמצע החיים".
לפתע אלתרמן קם מהכיסא, נעמד מולי ואומר: "את יכולה לעשות לי טובה?"
"מה?" אני משיבה מופתעת.
"אני רוצה חיבוק", הוא מותיר אותי המומה. בלי להבין בכלל, אני שולחת ידיים לאוויר לתנועת חיבוק מאולתרת, והוא מחמיץ פרצוף ואומר: "לא, לא, תקומי, חיבוק כמו שצריך". אז אני מוצאת את עצמי נעמדת על שתי רגליי ומחבקת אדם שפגשתי לראשונה בחיי רק לפני שעתיים בחיבוק דוב חזק. בעודי מנסה לעכל מה קרה כרגע, אלתרמן מסביר שהוא "אדם חבקן", ונעים לו איתי בראיון.
התרעות פיקוד העורף