"אלא שזה לא היה רק משפט לעשיית צדק, אלא גם סוג של מופע ציבורי ומשפט ראווה: הוא הוצא מכותלי בית המשפט והתקיים באולם תיאטרון (בית העם בירושלים, כיום מרכז ז'ראר בכר - א"מ). כלוב הזכוכית הוא מונומנט תיאטרלי, והוא הוצב בקו ישיר עם דוכן העדים כדי לייצר קשר ישיר בין הניצול לרוצח. עד היום תמיד התייחסו אליו מנקודת המבט של ההנצחה, אבל אותי עניין המשפט מנקודת המבט של איך הופכים להיות אייכמן, איך אדם הופך להיות רוצח המונים".
"בשלב הזה נתקלתי במחקר של פרופ' פריד, המדבר על מודל נוירולוגי שבו אדם נורמטיבי הופך להיות רוצח המונים, ולפיו 70% מהאנושות יכולה ללקות בסינדרום זה בתנאים מסוימים. אני חושבת שאנחנו צריכים לעמת את עצמנו עם השאלה מה היינו עושים אם היינו בצד השני. איזה עמדה היינו לוקחים? האם היינו הרודפים או הנרדפים?".
חומר הגלם של יצירתה של בואנוס הוא הפרוטוקולים של משפט אייכמן, המולחנים ומבוצעים בידי שלישיית מיתרים ומקהלה. "במהלך ההצגה אני יושבת בקהל ובקטע מסוים אני זורקת נעליים על אחת השחקניות", היא מספרת. "כשאני אומרת למישהו מהקהל לזרוק נעל, הוא תמיד נענה לי, ולמעשה מציית לי ועושה מעשה אלים. אנחנו ב־2017 ומחזיקים מעצמנו חברה מתקדמת ונאורה, אבל אנחנו ממש לא שם. העולם הוא גזעני: עולם של רודף ונרדף, והרוע האנושי עולה ומבעבע".
"אנחנו צריכים כל הזמן לעמוד מולו ולהגיד: 'לא נבחר בכך'. זה מאוד מטריד. בגלל זה בחרתי במשפט אייכמן, לקחתי פיסה מההיסטוריה, שהיא מיתוס שעיצב אותנו, ודרכה אני מנסה להעלות את זה על הבמה ולצרף שאלות נוספות שהתעוררו. שואלים אותי איך אני מעזה לשאול שאלות כאלה, ואני אומרת שאי אפשר להעז שלא לשאול אותן".
התרעות פיקוד העורף