לצאת או לא לצאת מהאולם בסוף המערכה הראשונה? זאת השאלה שחלפה בראשי במהלך הצפייה בהצגה "שייקספיר מאוהב". החיפוש האובססיבי, הנואש, של אנשי התיאטרון אחרי שלאגרים, מנפק לא פעם כישלונות מפוארים. אחד כזה הוא הגרסה הבימתית של הסרט "שייקספיר מאוהב" (1998), שהיה מועמד ל־13 פרסי אוסקר וזכה בשבעה, כולל בקטגורית הסרט והשחקנית (גווינת' פאלטרו).

העלילה עוסקת בחייו של המחזאי וויליאם שייקספיר, שנתקל בקשיי כתיבה ומתאהב בויולה דה לספס, ובכך מקבל השראה לכתיבת מחזה חדש בשם "רומיאו ויוליה". זה עבד מצוין בסרט, וגם בעיבוד התיאטרלי שהוצג בווסט אנד בלונדון ב־2013, אך הרבה פחות בגרסה הנוכחית בהבימה.



לא ראיתי את הגרסה שעלתה בלונדון, אך המחזה שהוצג באולם רובינא בהבימה רחוק שנות אור מיופיו המרגש של הסרט, בלי הלהט והעניין שהתסריטאים בגרסה הקולנועית ביקשו להעניק.



משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה ובמאי ההצגה, ראה לנגד עיניו איך הוא הולך ליצור שלאגר בימתי, אבל התוצאה, כאמור, היא הצגה שנעה בקצב איטי ומחריד, כשעקב אכילס נעוץ במשחקן של הדמויות הראשיות: מיכאל אלוני בתפקיד שייקספיר ודניאל גל בתפקיד ויולה אהובתו. הם חביבים, אך לא מביאים עמם את העומק הנדרש, והתוצאה מזכירה תרגיל בבית ספר למשחק בית צבי. גם הסצינות ביניהם מגוחכות להפליא, ורחוקות מאוד מהגרסה הקולנועית.



לפחות אפשר להתנחם בתפאורה היפה והמרשימה שבנה ערן עצמון; בתרגום הנפלא של דורי פרנס; במוזיקה של אביב קורן; בתלבושות היפות של ילנה קרליך; בתאורה המאירה של קרן גרנק; ובכוריאוגרפיה של שרון גל.

בסוף ההצגה הכריז קפטן שהמחזה מוצג כחלק מחגיגות ה־100 לתיאטרון הבימה. אין ספק, מדובר במשימה לא פשוטה להפוך את העיבוד הקולנועי לעיבוד תיאטרוני מוצלח ומעניין. אבל אם לשפוט על פי התוצאה, מישהו כשל במשימה, והתוצאה היא שעמום מוחלט. אם ככה מתכננים בהבימה לציין את שנת ה־100, מישהו שם צריך להתעורר ומהר, ויפה שעה אחת קודם.