אני רחוק מאוד מלהשתתף בפסטיבלי הנהי והמספד הקבועים שנערכים פה, ומודיעים בתדהמה על מותו של חופש הביטוי, קץ הדמוקרטיה הישראלית וגו'. אבל סיפור ביטול ההופעה של אחינועם ניני בלוד, שהתחולל בתחילת השבוע, מדליק גם אצלי נורה אדומה. תקציר האירועים: ניני הייתה אמורה להופיע באירוע קירוב לבבות בין תושבי העיר (כלומר, יהודים וערבים), ולבצע בו שני שירים, בהתנדבות. האירוע תוכנן להיערך בחודש הבא, אבל אז החל גל מחאות של קבוצה מתושבי לוד ברשתות החברתיות, שגרם לעירייה להודיע על ביטול ההופעה.

האנטגוניזם כלפי ניני ברשתות החברתיות הוא כבר חדשות ישנות. תוצאה של חיבתה של הזמרת להתבטאויות מאוד מפורשות ושנויות במחלוקת, מהצד השמאלי של המפה. בין היתר, היא השתתפה ביום זיכרון משותף ליהודים ולפלסטינים, והביעה תמיכה פומבית בפרופ' רבקה כרמי מאוניברסיטת בן־גוריון, שכלפיה נטען שהיא לא מונעת מהאוניברסיטה להפוך לחממת גידול עבור תומכי BDS. העניין אצל ניני הוא לא רק ה"מה", אלא גם ה"איך". יש משהו בדרך הנחרצת שבה היא מתבטאת, שיוצרת תחושה שהיא משוכנעת שהאמת המוחלטת נמצאת רק אצלה. אין לי דרך יותר מנומסת להגיד את זה - משהו בה משדר צדקנות ומייצר אנטגוניזם. גם אצלי.

אחינועם ניני. תומר נויברג



אבל התחושות האלו לגמרי לא רלוונטיות כשמדובר בחופש הביטוי. ניני לא הביעה תמיכה בפעולות טרור, או בטרוריסטים, וההתבטאויות שלה לגיטימיות לגמרי, גם כשהן בעמדת מיעוט (או מעצבנות. וגם לא פעם מופרכות, לטעמי). ובכל זאת, לחץ ציבורי של קבוצת תושבים גרם לעירייה שלמה לא לאפשר לה להופיע. לא זו בלבד, חלק מאנשי העירייה הובילו את המהלך ומתגאים בניצחון ההרואי שלהם. כך, למשל, המשנה לראש העיר גיל חדד, שהודיע מראש שבכוונתו לפעול נגד ההופעה של ניני.


הבדיחה הכי עצובה בסיפור היא התגובה המפותלת, המתנצלת ובייחוד המבוהלת של דוברות עיריית לוד. “במדינה שבה חופש הביטוי הוא ערך עליון", כך פותחת התגובה, “החרמת אומנים על רקע דעותיהם היא מעשה פסול". הללויה. מילים כדורבנות. אבל רגע, יש המשך. “אכן ראוי היה שאחינועם ניני תימנע מאמירות ומהשתתפות באירועים שנויים במחלוקת (סליחה? ראוי למי? האם אין זו זכותה, ואפילו חובתה כאומנית לבטא את דעותיה?), אולם במקום לטפח שנאה כה גדולה בחברה הישראלית ולהרחיב את הפילוג, חובתנו למצוא את הדרך לחבר, לקרב וליצור ישראליות משותפת המושתתת על שוויון, אחריות הדדית ושותפות חברתית".

אחינועם ניני. AFP

סליחה, אני מעט מבולבל. אז אתם בעד הופעה של ניני או לא? הדובר ממשיך, אולי הכל יתבהר: "מדובר בערב של נשים, יהודיות וערביות, תושבות העיר, בעלות חזון וחלום המובילות לשינוי פני החברה, שאליו הייתה אמורה להגיע אחינועם ניני בהתנדבות, כדי לשיר שני שירים (בלבד), ולא כבמה לדעות פוליטיות. תוכן האירוע תואם עם עמותת 'אפשר אחרת', הפועלת בשנים האחרונות במערכת החינוך בלוד, במטרה ליצור ולפתח היכרות קרובה ודו־שיח משמעותי בין תלמידים ערבים ויהודים".

איזה יופי! אז אתם לגמרי בעד! או שלא. "עם זאת", מגיע הפליק פלאק, "תוכן הערב לא הובא לאישור ראש העיר, אשר בוודאי לנוכח הרגישות המתבקשת היה מעדיף להימנע ממתחים מיותרים ומסערת רגשות העלולים לגרום לפגיעה ולתוצאות הפוכות של ריחוק בין קבוצות האוכלוסייה בחברה הלודאית".

אחינועם ניני. תומר נויברג, פלאש 90

אוקיי, נגיד. אבל הנה, עכשיו זה כן הובא לידיעתו. שיאשר את המופע, ובא לציון גואל (וגם לפלסטין). לא כל כך מהר. "כך או אחרת", ממשיכה התגובה, "מסיבות טכניות שאינן קשורות לנושא, נדחה האירוע למועד אחר שבו לא תוכל להשתתף האומנית הכישרונית שתרמה רבות למוזיקה הישראלית". ניני, שלא במפתיע, טוענת שאיש לא בדק איתה תאריך חלופי להופעה. ואנא, אל תטיחו בי מנגד את אריאל זילבר. מוזיקאי נהדר שהביע תמיכה פומבית במשנת הרב כהנא, הכוללת טרנספר אלים לפלסטינים. אין פה שום הקבלה, בדיוק כמו שאי אפשר להקביל בין רצח רבין ואמירה מקוממת של איש שמאל. עיריית לוד, פישלת בגדול. עוד לא מאוחר לשנות.