בגרסה הנוכחית של "הזקן והים", חווה עבאס חוויה שכמותה לא עבר בשנותיו הרבות על במות. "אנחנו, השחקנים, רואים את הקהל מולנו והקהל, שעיניו מכוסות, לא רואה אותנו, אלא רק שומע אותנו ואת גלי הים, וגם מריח את הריחות שהוא מביא", הוא מספר, ומוסיף: "אני משחק כאן כאילו רואים אותי, כל אחד בדרך שלו, וזה מרתק".
המציאות שבה חי עבאס לא תמיד מחויכת. כמי שנדד עד כה בין כל התיאטראות כמעט, מצא את עצמו לא פעם ניצב מול חללי זמן דלי־תעסוקה. "הדבר חורה לי", הוא אומר באכזבה. "אתה חי בארץ שלך, אבל אתה כאילו זר בה".
במקביל, נחל עבאס אכזבה, כשנאלץ לסגור בגלל מצוקה תקציבית את תיאטרון "דיוואן אל לאג'ון", שניהל בסביבת מגוריו באום אל־ פחם. "כשעבדתי בהבימה, חלק מהכסף שהרווחתי שם השקעתי בתיאטרון, עד שזה לא הספיק", הוא חושף.
"אני מרגיש שאני חייב לחדש את התיאטרון הזה", מוסיף עבאס. "באום אל־פחם יש 60 אלף תושבים, מסביב לעיר עוד 60 אלף, ואין שם שום דבר תרבותי. מהבחינה הזו אנחנו במדבר משווע, אפילו מפחיד. אם תסתובב בעיר שלנו, תחשוב שאתה במחנה פליטים. עברתי במחנות פליטים וראיתי שם מקומות מפותחים יותר מאשר באום אל־פחם".
עבאס נשוי ואב לשתי בנות ובן בשנות ה־20 לחייהם. הם לא הלכו בעקבותיו אל המשחק. "לא עודדתי אותם", הוא מודה, "כי אם להיות שחקן, אז לא בארץ הזרה הזו, מה גם שמדובר במקצוע קשה וכפוי טובה. בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה זכה סרטו התיעודי של שלומי אלדר, 'ארץ זרה', שבו הוא ואני סיפרנו על הזרות שאנחנו מרגישים כאן".
התרעות פיקוד העורף