“קראתי המון, והספרייה שלנו בגבעתיים הייתה המקום האהוב עליי. הייתי בו נטולת פחד ודאגות. אלא שהיו חוקים מאוד נוקשים בספרייה: היה אפשר להחליף ספר רק פעם ביום, ואני הייתי מסיימת אותו כבר בדרך הביתה וזוכרת את הציפייה ליום שלמחרת שאוכל להחליף ספר. גם הספרים עצמם היו מסומנים בצבעים לפי גיל, והספרניות היו מאוד מעורבות".

"זאת אומרת, לא יכולתי לקחת איזה ספר שאני רוצה. הספרים המיועדים לתמידי כיתה ח’ היו בחדר אחורי, ומבחינתי היה מדובר בעולם קסום ולא מושג שאליו ערגתי. אמא שלי פעם ניגשה לאחת הספרניות ואמרה ‘אני מבקשת לא לתת לה יותר ספרים כי היא לא לומדת’. זו הייתה, אגב, העבודה הראשונה שלי אחרי שסיימתי את בית הספר: הלכתי לעבוד בספרייה ונהניתי מכל רגע".

בתי קברות

“גרתי מול בית הקברות בנחלת יצחק, ובאחד מימי שישי חזרתי מאסיפת כיתה. הייתי אולי בכיתה ג’ או ד’, ובאמצע עלייה צרה הגיח מולי אדם ובשנייה שהתחככנו זו בזה בטעות שמעתי אותו אומר לי ‘זה בסדר, גם אני פחדתי ללכת פה כשהייתי חי’. רצתי הביתה בבהלה כפי שמעולם לא זכרתי את עצמי רצה. את בית הקברות בחולון אני זוכרת, כי מדי שנה היינו הולכים לטקס האזכרה של אבי. אני לא רוצה להישמע מורבידית, אבל כך או כך בתי קברות הם מקום שתמיד היה נוכח בחיי באיזשהו אופן".

הצופים

“תנועת הצופים הייתה המקום שבו חיי היו נורמליים. הייתי כמו כולם, לבשתי את אותם הבגדים כמו כולם. זה היה מקום בלי הורים ולא הייתה להם דריסת רגל שם. הצופים היו מרכז חיי מגיל 10 ועד 21, אפשר לומר. תמיד דאגתי שסביבי תהיה חבורה, שיהיו לי חבר’ה. מצד אחד זה מקום כוח מאוד חזק, אבל מצד שני גם מדאיג, כי אתה צריך למצוא את המקום שלך בתוך הדבר הזה, בתוך החברותא. תמיד ידעתי שיש מישהו סביבי שתומך, חברים, חבר’ה. לא אהבתי להיות לבד, ולקח לי הרבה שנים עד שלימדתי את עצמי שלהיות לבד זה בסדר".

בית צבי

“אני לא חושבת שבבית צבי העריכו שאעשה קריירה ממשחק. אין ספק שתקופת הלימודים בבית הספר הייתה מאוד מעניינת, שם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות לא רק כתחביב, אלא גם כמקצוע. עם זאת, אני יכולה לומר בפה מלא שלא הייתי כל כך בשלה אז. היו דברים שחיפפתי, לא התייחסתי לדבר הזה ברצינות. אלה היו שלוש שנים מאוד קשות, אך לא הייתה פעם אחת שחשבתי לעזוב".

בית צבי. צילום: רענן כהן

ההחלטה לעשות סטנד–אפ

“בשנות ה־90 בקפה בנורדאו, שבי זרעיה וגליה ישי החליטו לקחת את החלל שהיה בקומה השנייה ולהפוך אותו למועדון סטנד־אפ. שבי התקשר אליי והזמין אותי לערב הראשון לתת חמש דקות של מופע, וגם גבי שושן ז"ל היה שם. אבל אני הייתי בת 36 וכבר סירבתי להרבה הצעות של שמוליק וילוז’ני, שניסה לשדל אותי לעלות על הבמה כסטנדאפיסטית ואף פעם לא היה לי אומץ. אלא שפגישה מקרית עם שחקנית בוגרת יחסית שהתמרמרה על התחום, גרמה לי להבין שאני לא רוצה להגיע כך לגיל 50, ושלמרות הקשיים אני אמצא מה עוד אני יודעת לעשות, ואמרתי כן".

"אני חושבת שאם שבי היה מתקשר שנה קודם הייתי מסרבת. הכנתי קטע שלם על חוויות הלידה שלי, מה סיפרו לי על זה ומה זה היה בפועל, הגעתי למקום משקשקת עם בעלי פצ’קה ועוד קבוצת חברים. בקהל הייתה קבוצה של 20 גייז שחגגו עם חברים יום הולדת, ואני הבנתי שחוויות הלידה שלי אולי לא יעניינו אותם. בסוף עליתי לבמה עם תחושה שעוד רגע יורים בי, לקח עשר שניות והם היו איתי כולם. שלווה גדולה מאד נפלה עליי, זו הייתה ההרגשה שהגעתי הביתה. אחרי חצי שנה היו לי 50 דקות של סטנד־אפ, וזה שינה את חיי מפני שזה שחרר אותי מהתלות הכלכלית בתיאטרון, נתן לי הרבה ביטחון ובאורח מוזר החזיר אותי גם לתיאטרון".

ארבעה חודשים בקרוואן

“הכל החל מהרצון לעזוב הכל לשנה ולטייל עם כל המשפחה בקרוואן בעולם. ובזמן שפצ’קה בעלי ראה בזה חלום, אני ראיתי בזה מציאות. אלא שאז התקרב המועד והחיים פתאום נהיו מסובכים, צריך להפסיק לעבוד ומה יהיה. וככל שצצו יותר בעיות הבנו משהו נורא עמוק על החיים שלנו, והוא שאנחנו באיזושהי אשליה שאנחנו לא כמו ההורים שלנו ולא הכל עבודה. החלטנו לא להיכנע לזה. בסוף נסענו רק לארבעה חודשים ולא לשנה, כי אנחנו אנשים אחראים, אבל האירוע הכי דרמטי מבחינתי היה שהתפטרתי מהתיאטרון".

"מעולם לא העזתי להתפטר משום דבר, עד שלא היו זורקים אותי או שהמקומות היו נסגרים ואז הייתי עוזבת. אני זוכרת את זה כאחד האירועים הכי חזקים שהיו לי בחיים. כל טיול הקרוואן הזה עזר לי להכיר בעובדה שיש דברים שמפחידים אותי נורא, כמו לעזוב ומה יהיה כשאחזור. לא הפסקתי לפחד, אני עד היום חושבת שיש פחדים שאי אפשר להילחם בהם. אבל לא נכנעתי לו. היה נפלא ונהדר, וזה נותן לך הרגשה שאתה בשליטה על חייך".

כלת פרס הגשש

“בשנת 76 מלאו 13 שנה לגשש החיוור, ופשנל החליט לערוך תחרות ארצית של חידון הגשש, בדיוק כמו המקבילה התנ"כית שלו. בכמה מוקדים בארץ נערכו תחרויות מקומיות, והזוכים עלו לגמר הגדול בבנייני האומה בערב חגיגי. הגשש הוציאו את ספר הזהב עם כל המערכונים שלהם, ואני למדתי בעזרת שני חברים שנהגו להופיע איתי בשיעורי חברה, איתי יצחקי ורועי בריקר, את הכל בעל פה. לתחרות, שנערכה בהיכל התרבות בתל אביב, הגעתי עם עוד ארבעה בנים וזכיתי במקום הראשון, אחרי שביצעתי את המערכון עם הבולים, אך הגדלתי לעשות את המבטאים של כולם ושביתי את הקהל שבחר בי לכלת פרס הגשש בתל אביב".

הגשש החיוור בהופעה בהיכל. צלם : יעקב סער, לע

הגשש החיוור בהופעה בהיכל. צלם : יעקב סער, לע

"אגב, כמה חודשים אחר כך היה הגמר בבנייני האומה. אני זוכרת שהצופים שכרו אוטובוס, וכולם ישבו ביציע ועודדו אותי, אבל שם כבר לא היה לי סיכוי. אני זוכרת את ההנאה שלי על במה ואיך כולם מסתכלים עליי. יש לי איזו חדווה כשאני על הבמה במובן הכי עמוק של הדבר בכל פעם כשזה קורה לי, וכשהיא מגיחה, החדווה הזו היא רגע מאוד משמח, וזה מחבר אותי למי שהייתי".

סונטת ליל ירח

“באיזשהו שלב הבנתי שהחלומות הלא ממומשים שלי כל כך עלובים, שלא לממש אותם זה אידיוטי. אז למדתי לרכוב על אופניים בגיל 20, אימצתי כלב בגיל 30 ובגיל 40 התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר. וכשאתה מתחיל בגיל 40, אתה יודע מה אתה רוצה לנגן. אתה רוצה לנגן את שוברט ומוצרט, ובמשך שנתיים אתה מוצא את עצמך בסוף רק מנגן ‘למרי הייתה כבשה קטנה’. ולשבת ולהתאמן זה כבר לא עניין של מה בכך, אבל סחבתי את זה עשר שנים. לא התקדמתי כל כך, אבל הגעתי ל'סונטת ליל ירח'. בדיוק פגש אותי לא מזמן זוהר הרפז, מכוון הפסנתרים של הפילהרמונית, שהוא גם היה מכוון הפסנתר שלי, ואמר לי: ‘זהו, מון לייט ופרשת’?".

יידיש ו״שירלי ולנטיין״

“נתן דטנר, חברי הטוב, מצא מודעה ללימודי יידיש ואמר לי ‘בואי ללמוד’. למדנו יחד באוניברסיטה תקופה ואני המשכתי, והדבר הזה הוביל אותי להרפתקה הגדולה ביותר במקצוע שהייתה לי, אולי אחת הגדולות בחיי: לעשות הצגת יחיד בשפה שאני לא מדברת, 'שירלי ולנטיין', עם כל המשמעויות הרגשיות של היידיש. זה היה מאוד מאתגר מבחינה טכנית, אך גם פיוס גדול עם כל מה שברחתי ממנו".

“שירלי ולנטיין

"היה בזה צער גדול על ההחמצה, כי מאוחר מדי ואמא אז לא נמצאה במצב שהיא יכלה לראות אותי בזה. זה היה גוש רגש אחד גדול ותהליך מאוד עמוק. מי שליווה אותי היה הבמאי אלון אופיר שעבר איתי את כל המסע הזה יחד. זו לא הייתה עוד הצגה מבחינתי, אלא ליצור חיבור של מה שאני, עם מה שאני יודעת. לעשות סוף סוף שולם עם המקום שבאתי ממנו ושממש התביישתי בו, שזה אולי גם הסיפור המוכר של כל בני הדור שלי".

קורן משחקת בהצגה "המורדים", קופרודוקציה של הביתה והקאמרי, ובמופע היחיד "סגורה לרגל שיפוצים", ומשדרת מדי יום שישי את התוכנית "בטלים בשישי" עם נתן דטנר בגל צה"ל

אודיה קורן: "לא הפסקתי לפחד, יש פחדים שאי אפשר להילחם בהם"

השחקנית מספרת על ההחלטה לעזוב את התיאטרון, החיים במשך חודשים בקרוואן ויחסיה המורכבים עם בתי קברות: "הם מקום שתמיד היה נוכח בחיי"