מאז השבתת "אל־מידאן", חסן משחק בעיקר בתיאטראות עצמאיים, ובהם "תמונע", "ח'שבה – התיאטרון הפלסטיני העצמאי בחיפה" וב"הסטודיו" בחיפה. "התפקידים שמציעים לי בתיאטרון הרפרטוארי לא מאתגרים אותי אמנותית, כי הם תמיד בתפקידי הערבי - טרוריסט או 'ערבי מחמד'", הוא אומר.

החודש נערכה בכורה להצגה אחרת בהשתתפותו: "יוליה" בתיאטרון "הסטודיו". זהו עיבוד מחודש למחזהו של אוגוסט סטרינדברג, "העלמה יוליה", מאת ישראל המאירי, שביים סיני פתר. במרכז המחזה - משולש רומנטי המטפל ביחסים בין שני העמים, הישראלי והפלסטיני, דרך הפריזמה של יחסי המינים: יוליה הישראלית (אורטל אבנעים־פרידמן) ומרואן הפלסטיני, נהגו של אביה, קצין בכיר.

"אם היינו דנים רק ביחסי יהודייה ופלסטיני, ההצגה הייתה נופלת בסצינה הראשונה. המשולש היצרי הופך את ההצגה לאוניברסלית ועדיין, קשה להתעלם ממה שקורה כאן. באחת הרפליקות אומר מוראד (אני) ליוליה: 'תארי לך מה יקרה אם מישהו ישלח לאבא שלך תמונה שבה את שותה עם הערבי'", הוא אומר.



לאחרונה שב חסן מפסטיבל לתיאטרון דוקומנטרי באוסלו, שם הועלתה ההצגה "בושה – טוקבקים על תיאטרון", המבוססת על מונולוגים של עינת ויצמן וחסן, המביאים את סיפורם, התגובות והטוקבקים העוינים והמאיימים שהם מקבלים בגלל דעותיהם הפוליטיות.

ההצגה, שתורגמה לאנגלית, נוסעת לפסטיבלים בעולם, וכיום מחליפה את ויצמן השחקנית עדי מור. "היית צריכה לשמוע את התירוצים של שחקניות שאליהן פנינו כדי להחליף את עינת. אף אחת לא רוצה לשרוף את עצמה. אחת התגובות המקוריות שאמרה אחת השחקניות: 'בעלי לא אוהב את הרעיון שאסע עם חתיך פלסטיני'", צוחק חסן.

מוראד חסן - יוליה - צילום יונתן שוורץ

"עינת ואני לא משתפים פעולה, אנחנו רק חולקים את אותה במה. לצורך העניין, אני יליד המקום, שיש לו שפה ומאגר מטפורות משלו. ואילו עינת, למרות הרדיפה, שייכת לרוב הפריווילגי הלבן, אשכנזייה שכל הקליקה השמאלנית מקיפה אותה, שיודעת את השפה ובעצם היא בעלת הבית. כשיפי הנפש באים מתל אביב לפרגן, לחבק ולהצטלם עם הקורבן הפלסטיני, ולהעלות תמונות לרשתות החברתיות, אני לא משתף פעולה, כי מי שיפיק מזה תועלת אלה משרדי החוץ והתרבות".

אפשר להיות יוצר פלסטיני בישראל בלי להתעסק בפוליטיקה?
"אילו לא היו ניסיונות השתקה של הנרטיב הפלסטיני, אולי לא היינו עסוקים כל הזמן בחופש הביטוי, אלא עושים גם אמנות שנוגעת בסוגיות אוניברסליות אחרות. אבל כשהרוב מגביל את המיעוט כדי לשמר את עליונותו, המיעוט לא יכול להשלים עם הדיכוי. הרעב והצמא תמיד יצאו לחפש אוכל ומים, וגם מחסה וחופש לבטא את עצמם. על ראשם של המבקשים להשתיק אותנו בוער הכובע. הפכו אותי לאדם בלי תקווה".

אולי אתה פרנואיד?
"אז איך תסבירי את העובדה שהמשוררת דארין טאטור, לדוגמה, נמצאת במעצר בית יותר משנתיים בגלל שיר שכתבה (באוקטובר 2015 הוגש נגד טאטור כתב אישום על הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור. המשפט עדיין מתנהל - ר"ק); וב'תמונע' לא אפשרו לעינת לקרוא שיר שלה".

הלוחמנות הפוליטית שלך משמחת את הוריך?
"בשיחת טלפון עם אמי מנורווגיה, סיפרתי לה שפגשתי באוסלו בחור ממחנה הפליטים אל־ירמוכ ואחד מעזה, והיא אמרה: 'מוראד, למה לך? יעשו לך בעיות'. אם ארצה לדבר עם סבא שלי על 48', הוא מיד ישנה נושא. הייתי צריך לעבוד על המודעות הפוליטית של הוריי". 

"יוליה", תיאטרון "הסטודיו", חיפה; 22 בדצמבר, 20:30, קיבוץ הרדוף