“גדלתי בבית דתי - בני עקיבא, כיפות סרוגות. הבית היה בין עצי פרי בנתניה, ובימי שישי אחרי ארוחת הערב, אין אפשרות להדליק רדיו או לשמוע מוזיקה כלשהי. אבל בכל זאת תמיד אחיותיי ואני מצאנו את עצמנו עושות הצגה להורים בתיאטרון או בריקוד ותנועה, לא ברור מאיפה זה הגיע, אבל זה היה חלק מהשפה בבית, וההורים אהבו לבוא, לשבת ולראות. בהרבה בתים הילדים עושים את זה, אבל אצלנו זה היה ממש חלק מההוויה של הבית, מסורת שישי".
"בחופש הגדול היינו הולכים עם אבא, שהיה במאי טלוויזיה בלימודית (ברוך ורטהיים), לעבודה. הוא היה זה שביים את תוכניות לימוד האנגלית, איש מבריק ומצחיק, וזה מה שספגנו בכל קיץ - אווירת טלוויזיה, צילומים. אני זוכרת שפעם ראינו ילדים שעומדים בתור לאודישן. הצטרפתי אליהם בלי לספר שאני בכלל הבת של הבמאי והופעתי לכמה דקות באחת התוכניות, כך שעולם הפרפורמנס היה נטוע בי עוד מילדות".
“עברתי גיהינום בבתי הספר, לא הסתדרתי עם הממסד וידעתי עוד מילדות שלא לכולם זה מתאים, במיוחד למי שיש הפרעת קשב וריכוז ודיסלקציות. הייתי עצבנית ופראית וזרקו אותי מכמה בתי ספר. ההורים שמו לי גבולות, אבל תמיד עמדו מאחוריי ותמכו בי מאוד לאורך כל הדרך. הם נתנו לי חופש ביטוי והייתה לי תמיכה מלאה על אף הקשיים. מכיתה ה’ עד ח’ רקדתי כדי לפרוק אנרגיות, אבל עזבתי כדי להדריך בתנועת בני עקיבא. אני זוכרת שאמא שלי הסתכלה עלי ואמרה: ‘חבל שאת עוזבת את זה, זה הדבר שאת הכי טובה בו’, ואני לא הבנתי על מה היא מדברת, לא ראיתי מופעים, לא ידעתי שיש דבר כזה מחול ולהקות, כי גדלתי בעולם אחר. היה לי יותר חשוב להדריך, אבל אמא הייתה זאת שראתה את העתיד שלי עוד לפני שחשבתי עליו".
התרעות פיקוד העורף