פרולוג
כך הולכים השותלים
רון בלב ואת ביד
מן העיר ומן הכפר
מן העמק, מן ההר
בט"ו בשבט, בט"ו בשבט
(יצחק שנהר)

פעם ככה הלכנו, אנחנו השותלים הקטנים. אני לא זוכר אם היה או לא היה רון בלב. אני כן זוכר ששרנו בינינו כשהמבוגרים לא היו בסביבה "בט"ו ט"ו ט"ו ט"ו/ שהערבים ימותו" ו"השקדייה פורחת/ להיטלר יש קרחת". אבל מה שבטוח זה שאנחנו, ילדי רמת גן, שתלנו את ראשוני העצים של הפארק הלאומי בעיר. כשתראו שם את העצים, תזכרו בבקשה שאלה הם השתילים שנטענו בט"ו בשבט בשנת 1951, כשרמת גן חגגה את שנתה הראשונה כעיר ואם בישראל.
מקופסת פח של שימורים חילץ כל ילד את השתיל הרך ותקע אותו בתוך גומה מוכנה שהמתינה לו בסגנון הכינותי מראש. אני גם זוכר שכל ילד סימן את השתיל שלו כדי להיות בטוח שיוכל לזהות אותו גם בעוד המון שנים, כשהשתיל יהיה לעץ. אבל איכשהו הסימנים נעלמו, העצים גבהו, וההבטחות נשכחו. כמו שנאמר: לא דובים ולא יער. דובי שבט, ככה קראה לחג הזה מילי הבת שלי, כשהייתה ילדה קטנה.
לבי לבי אל ראש השנה לאילנות, במיוחד כשאני רואה היום את הילדים חוזרים מהגן עם עציצון ובו שתילון. אז אני שוב מתפלא איך זה קרה לו, לט"ו בשבט הזה, שהוא הפך להיות חג כל כך שולי, בלי אופי. חנוכה התפתח עם השנים לחג הפסטיגלים ומחזות הזמר לילדים. יום הכיפורים הוא כבר מזמן יום האופניים. יום העצמאות הפך לחגיגת על האש, וחול המועד סוכות הוא קרנבל הכל כלול. רק ט"ו בשבט לא מצליח להתרומם.
מה שיש לנו בט"ו בשבט זה יום הולדת לכנסת, שבינינו זו לא סיבה מי יודע מה למסיבה. זה גם יום חגה של קק"ל, שבשנים האחרונות עלתה לכותרות בנסיבות לא שמחות במיוחד. והנורא מכל, זה גם יום חלוקת תעודות הסמסטר הראשון בבתי הספר, מה שלחלק מאיתנו לא תורם לשמחת החג. ממש כמו שאמר האב אחרי שסטר לבנו שהביא תעודה מלאה בציונים שליליים ורק "מעולה" אחד בזמרה: עם תעודה כזאת אתה עוד מעז לשיר?

מה יהא פה, השותלים?
שתיל יבוא בכל גומה
יער־עד יפרוס צלו
על ארצנו עירומה
בט"ו בשבט, בט"ו בשבט
(יצחק שנהר)

תמונה ראשונה
סדר ט"ו בשבט, שזה נוסח של ברכות ודברי תורה שמשבחים את הארץ ופירותיה, נולד במאה ה־17 אצל חכמי צפת. מי יודע, אולי העובדה שאני נצר למשפחה צפתית מקרבת אותי כל כך לחג הזה. מספרים שהמנהג התפשט מצפת לקהילות היהודיות בעולם, בעיקר כדי להשריש בהם את האהבה לארץ ישראל, לעודד אותם לעלות לארץ המובטחת ובכך לקרב את הגאולה.

שלג על עירי והלילה קר
מארצות החום לי יביא תמר.
דבש התאנה, מתק החרוב
ואורחת גמלים עמוסי כל טוב.
הנה שוב ישוב שמש לבבי
ומשם תפוח זהב יביא
(נעמי שמר)

גם אני הסתובבתי בגולת ארצות הברית וקירבתי אליהם את הגאולה. בתור שליח של הקרן הקיימת לישראל הייתי הכי מבוקש בכל בתי הספר היהודיים, בעיקר בט"ו בשבט. כשבחוץ לרוב היה נערם שלג, הייתי מספר להם על הארץ המובטחת. מביא להם תמרים ודבש ותאנים. לא סיפרתי להם על המנהג המוזר שלנו לאכול פירות מיובשים, שמקורו בעצם במנהג של הקהילות שחיו בגלות אירופה ורצו מאוד לחגוג את ט"ו בשבט. מכיוון שלא היו להם פירות טריים בכפור הנורא שלהם, הם נאלצו להסתפק בפירות מיובשים. במסגרת הביקורים שלי חגגו ראש השנה לאילנות בניו יורק, בניו ג'רזי, בפנסילבניה ובקונטיקט. אומנם לא נטעו עצים, אבל תרמו 3 דולר עבור כל עץ שיישתל בארץ, אכלו פירות טריים וגם שרו "ארץ זבת חלב ודבש". בסיומו של הביקור הם ידעו לבקש בעברית קפה עם חלב ותה עם דבש והיו מאושרים.

ככל שהרחקתי מהערים הגדולות הייתי כוכב יותר מבוקש. בסוף האירוע הם היו מתגודדים סביבי ומבקשים חתימה. פעם שאל אותי אחד הנערים אם אני מוכן לחתום לו בעברית בשביל סבתא שלו שיודעת לקרוא עברית, כי היא הייתה פעם יהודייה.

תמונה שנייה
פעם, לפני שנים, היה לנו חוג שקראנו לו "מיטיבי לכת". היינו מטפסים על התבור וחוצים את הירדן ויורדים בוואדיות וגומאים את המדבר. אחר כך כשהתבגרנו היינו "מיטיבי שבת". היינו משקיפים מהאוטובוס על מרבדי הכלניות ופריחת השקדיות. כשהזדקנו, הפכנו ל"מיטיבי לסת". תמיד בכל הגלגולים האלה שלנו היו בינינו אנשים שידעו לקרוא לכל פרח ושיח ועץ בשמם.

למסתכל מהצד זה נראה כמו פלא, כמו איזה נס: אדם רוכן על צמח ירוק בין צמחים ירוקים, ממשש את עליו, מגשש את תפרחתו ופולט שם שלא שמעת מימיך. ואני כמובן לא מדבר על הפרחים האלה שכולנו מכירים. גם לא על אלה שאולי אנחנו לא מכירים, אבל שמענו את שמם. אילולא הכרתי את המזהה ואם לא היו איתו אחד או שניים שקראו לרוב בדיוק באותו שם לאותו הצמח, הייתי עלול לחשוד שמישהו פה עובד עלינו וסתם ממציא איזה שם שבא לו באותו הרגע. בדיוק על זה כותב מאיר שלו בספרו "גינת בר":

בכיתה דל"ת היינו צריכים להכיר בשמותיהם ארבעים עצים ושיחים ופרחים לפחות, ואני התחלתי לקושש אותם אט-אט... בסופו של דבר עברתי את יום האילן הראשון שלי בעור שיני. זיהיתי ארבעים ושניים צמחים, האחרון בבני כיתתי. המחנך שלנו ניחם אותי ואמר: לפעם ראשונה זה טוב מאוד, בשנה הבאה תצליח יותר. אבל אמא שלי אמרה שראוי היה לזהות קצת יותר.

אז אני, שכאמור יכול בקושי להבחין בין כלנית לבין נורית לבין פרג, פרקתי פעם את תסכולי העמוק בשיר ארוך שכולו מורכב משמות של צמחי ארץ ישראל שלעולם לא אוכל לזהות. השיר מסתיים באלה המילים:

יינית חרוזה. שיכרון זהוב.
זעזועית גדולה. חפורית קטנה.
דבורנית גדולה. דבשית קטנה.
לוף ירוק. סוף מצוי. דום מצרי.
סחלב קדוש. רוש עקוד.
זכריני מאונקל. כדן זנוח...

שעורת העכבר.
תלת מלען מצוי.
גומא דל שיבולים.
שנק החורש.

אהה,
שושן צחור.

תמונה שלישית
היום לפני 103 שנים נולד בקייפטאון שבדרום אפריקה אוברי סולומון איבן, שלימים נודע בעולם כולו בשם אבא אבן. הוא היה שר החוץ המיתולוגי שלנו, שנודע כדיפלומט מספר אחת של מדינת ישראל. אבא אבן שהתמחה באוניברסיטת קיימברידג' בעברית ובערבית וגם בפרסית, זכור לעולם כאחד הנואמים הרהוטים והמבריקים שידענו.

הוא זה שאמר שהפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. הוא גם אמר שמדינות נוהגות בתבונה רק לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות. "הבורות שלו היא ממש אנציקלופדית", אמר פעם על מישהו שהיה בור ועם הארץ. ואת הקונצנזוס הגדיר כמשהו שכולם מסכימים להגיד ביחד, כי אף אחד לא מאמין בו בנפרד.

האיש המבריק הזה, שבעולם כולו רחשו לו כבוד והביא לנו גאווה, החליט לפרוש כשנכשל בפריימריז של מפלגת העבודה בשנת 1988 ובעצם נזרק החוצה. העולם קיבל אותו בזרועות פתוחות. הוא הרצה, הגיש סדרות טלוויזיה, כתב ספרים ומאמרים ובעיקר נחשב לנואם דגול.
אפרים קישון, שהשבוע מלאו 13 שנים למותו, תיאר פעם את מה שקורה כשאבא שלנו נואם באו"ם.

אבא פותח נפלא. כבר במשפט השלישי הוא זורק את המילים GASTLICUM MAUERESSR, שהופיעו בשעתן רק בכתביו של המלך אלפרד הגדול ירום הודו. גם תוכן יש לנאום, אבל מי דואג כעת לפרט כזה. המשלחת התורכית, למשל, מוכנה להתערב ש־XYPHOGLOOM פירושה לוז פגום בשדרת הלטאה ואילו בין המשלחות הדרום־אמריקאיות מתחזקת והולכת הסברה שהפתרון אינו אלא מחתת נחושת לצליית חלזונים. אבא מרגיש שהקהל מתחיל להתחמם והוא עובר בלא משים לשפה הוולשית העתיקה. נציג בלגיה עדיין לא מבחין בכך שהוא שומע כל הזמן בטעות את התרגום הסיני באוזניות. המשלחת הבריטית מפגינה את עליונותה בהקשבה לדברי אבא בלי אוזניות ובלי מילון.

הנאום מסתיים בקריאה נרגשת לדעת הקהל העולמית ללמוד ולשפר את השפה האנגלית. המתורגמנים רובצים בתאיהם באפיסת כוחות. "משפטים שלמים!", פולט אחד כשפניו משוחים בשמן הגאווה, "משפטים שלמים לא הבנתי! אין כמו אבא שלנו!".

אפילוג
בפרק האחרון בספרו של אבא אבן "פרקי חיים" מצאתי את הקטע הבא:

הנוף שלנו אינו מטופח די הצורך, חושינו הסביבתיים נחשלים, והמרקם של חיי ישראל מעיד על רגש אסתטי חלוש.

אז אולי בעצם זו הסיבה לכך שט"ו בשבט, כמו אבא אבן, לא זוכה ליחס שהוא היה ראוי לו. 

אחרי יום ההולדת לכנסת וחלוקת תעודות: ט"ו בשבט הפך לחג שולי

"הנוף שלנו אינו מטופח, חושינו הסביבתיים נחשלים, והמרקם של חיי ישראל מעיד על רגש אסתטי חלוש", אמר אבא אבן, ואולי זו הסיבה לכך שחג האילנות הפך להיות בלי אופי