ההתאבדות של האומן בועז ארד הייתה ללא ספק טרגדיה. כל התאבדות היא טרגדיה, ודאי בנסיבות האלה. אבל הוויכוח הציבורי שניטש בעקבותיה, והפניית אצבע מאשימה לעבר הגורם שערך את התחקיר על ארד, הם לדעתי לא הוגנים, ואפילו מסוכנים. בכל תחקיר עיתונאי טוב, מעצם טיבו, יש גורם שנפגע. תחקירים נערכים כדי לחשוף אמת במקומות שבהם האמת מושתקת או מעוותת. ובמסגרת חשיפת האמת, תמיד ייפגע זה שמעוניין להסתיר אותה. הוא יקרא על עצמו עובדות שלא ינעמו לו ולמקורביו. לעתים כאלו שיפגעו קשות בחייו ובעתידו. אבל אין מה לעשות. במרבית המקרים החשיבות של חשיפת הסיפור גדולה בהרבה מהצער ומהנזק הבלתי נמנעים שעלולים להיגרם למתוחקר.

במקרה של הכתבה שפורסמה ב"מאקו" הייתה בהחלט חשיבות ציבורית. החצים מופנים כרגע באופן טבעי רק לסיפור ארד, אבל התחקיר עסק בבית ספר שלם, “תלמה ילין", שלא מנע, לאורך שנים, ממוריו לנצל את היעדר הגבולות שקיים במוסד ללימוד אומנות כדי לקיים יחסי מין עם תלמידים צעירים. והוא היה סוג של המשך לגילויים על מורים ספציפיים של המוסד, שכבר נחשפו (ובראשם המורה מנחם נבנהויז, שלטענת אסף הראל הטריד מינית את חבריו בבית הספר). מדובר בדינמיקה בלתי נסבלת, שקיימת במוסדות נוספים כמו בתי ספר למשחק, ולכן כתבות מהסוג הזה יכולות להרתיע עבריינים פוטנציאליים ולאלץ את בתי הספר להקפיד הרבה יותר בנושא.

גם האופן שבו נערך התחקיר הספציפי הזה היה מעמיק ויסודי מאוד. דווקא בעידן שבו אפשר לעשות לאנשים שיימינג בצורה שטחית וחסרת אחריות ברשתות החברתיות, תחקיר עיתונאי מבוקר הוא מהסוג שצריך לעודד ולשבח. ואסור שהעובדה שאחד מגיבוריו בחר לשים קץ לחייו תהפוך להאשמה כלפי העיתונאים.



תחשבו רק על השורה הארוכה של אנשים ידועים שהואשמו בשנים האחרונות במעשים בעלי גוון מיני אסור. עמנואל רוזן, ינון מגל, אלכס גלעדי, אלון קסטיאל, משה איבגי ועוד ועוד. אני בטוח שחייהם של כולם עברו טלטלה עזה בעקבות הפרסומים, שהיו כרוכים בהאשמות חמורות לא פחות מאלה שהושמעו כלפי ארד. למרבה השמחה וההקלה, איש מהם לא שם קץ לחייו. אבל האם זה יהפוך עכשיו לאיום קבוע, שירחף מעל התחקירנים וינטרל אותם?

הרי גם ככה עריכה של תחקיר אמיתי הופכת למשימה קשה יותר ויותר בישראל 2018. אתה נאלץ להילחם בסוללות של עורכי דין, כסף גדול וקשרים סמויים, ומצד שני נהנה מהרבה פחות משאבים ולא פעם גם מגיבוי מצד המערכת. ואני מדבר מניסיון רב בתחום, גם ככותב וגם כעורך. אף פעם לא נעים לפרסם דברים חמורים (לא רק מיניים, בהכרח) על אדם כלשהו. אתה תמיד מדמיין את המחיר שהוא ומשפחתו ישלמו. אבל אסור שמעט התחקירים שעוד נעשים כאן יסורסו בגלל איום מצד המתוחקר לפגוע בעצמו.

ועכשיו, משהו על תוכן ההאשמות שהופנו בתחקיר כלפי ארד. הכתבה כללה עדות מפורטת של בחורה, שניהלה רומן עם ארד בעת שהייתה תלמידתו בת ה–16. לדבריה, היו רומנים כאלה עם נערות קטינות נוספות. קראתי אין ספור טענות, אחרי מותו, שדיברו על התחסדות; על קיצוניות יתר שנובעת מההצלחה וההשפעה של תנועת MeToo#; ואפילו כאלה שהזדעקו על פוריטניות, וטענו שאסור להגביל אהבה. יש לי שתי מילים לכולכם: אייל גולן. כן, כן.

הזמר שהואשם מעל דפי העיתונים, לאורך ימים ארוכים, בקיום יחסי מין עם קטינות (שגם על פי הפרסומים הגיעו אליו מרצונן), והפך לסוג של פושע לאומי. במה הסיפור שלו שונה מהותית מזה של ארד, ששכב עם בת 16 ובכך ניצל את ההערצה שלה כלפיו כאדם ידוע ומוערך בתחומו (ועוד את יחסי האמון ששררו ביניהם כמורה ותלמידה, מה שרק מחריף את העניין)?

איכשהו אני נוטה להעריך שמרבית אלה שמזדעזעים מהפוריטניות במקרה של ארד, לא ממש גינו את העליהום שנעשה על גולן. אבל אולי זה רק אני. מה שבטוח הוא שהנושא היה ראוי וחשוב לפרסום.