שהבמאי אבישי בן־גל נשאל מה משותף לאילן חצור, אפרים קישון, אוגוסט סטרינדברג ויהודה פוליקר, הוא משיב בלי למצמץ: "אם תוסיף אליהם גם את שרית חדד, תמצא שכולם קשורים להפקות בבימוי שלי".

אתה נענה לכל דבר שמציעים לך לביים?
"זה לא עניין של היענות, כמו עניין של ורסטיליות בחיים. אין כיף גדול יותר מלהתעסק בחומרים שונים. גיוון זה מה שאני מחפש כבמאי".

כרגע הוא עסוק עד מעל לראש עם המופע הנוצץ אה־לה וגאס של שרית חדד ועם המחזה "רעולים" (02 בפברואר־5 במרץ) של אילן חצור, שבזמנו זכה להצלחה גדולה בקאמרי, כמו גם לשלל ביצועים בעולם, ועכשיו מוצג בתיאטרון הספרייה.



"רעולים' זה אחד המחזות הטובים ביותר שנוצרו כאן", סבור בן־גל. "המחזה, המספר על שלושה אחים פלסטינים בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, עוסק בעיניי לא בסכסוך בינינו לבינם, אלא בקונפליקט משפחתי אצלם, שאנחנו, מצדו השני של הקו הירוק, לא בדיוק מודעים אליו".

ואם יציעו לך לביים מחזה על מתנחלים?
"מה הבעיה? כל דבר העוסק בחברה שאנחנו חיים בה ויעניין אותי לביים אותו, אין ביני לבינו קו אדום. המתנחלים הם חלק מהחברה הישראלית, כמו שהערבים הם חלק ממנה".



בן־גל (31), הרצלייני במקור, לא הגיע באקראי לבימוי. "כמי שאהב תמיד תיאטרון, הייתי מהופנט כשראיתי הצגות", הוא מעיד על עצמו. "אבל כחלק מתהליך פנימי שעברתי, כשעדין הייתי בארון ולא חייתי עם עצמי בשלום, הדחקתי את האהבה הגדולה שלי לתיאטרון. רק לקראת השחרור מהשירות הצבאי שלי כמ"פ בבה"ד 1 בדרגת סגן, קיבלתי החלטה להגשים את החלום שלי. ניגשתי לבחינות בבית צבי והתקבלתי. שם שמו לי ערימה של מחזות על הברכיים ואמרו לי - 'תקרא'. עם המורים הנפלאים שם נכנסתי חזק לתחום, אבל זה לא סיפק אותי ויצאתי ללמוד לתואר שני בבימוי תיאטרון באוניברסיטת אסקס בלונדון, שבה ראיתי המון הצגות והתוודעתי לתרבות אחרת. את הלימודים שם מימנתי מכך שארבע שנים הייתי במאי משנה של חנוך רוזן בפסטיגלים, מה שהעניק לי ניסיון בימוי בבידור". 


אבישי בן גל. צילום פרטי

בן־גל הוא חובב אתגרים. המחזה הראשון שביים כשחזר ארצה היה "הלילה הכי קצר בשנה", עיבוד של עידו ריקלין ל"העלמה יוליה", מחזהו הקלאסי של אוגוסט סטרינדברג. המיוחד מבחינתו בהצגתו היה שיתופו של השחקן שחר פרץ, שאותו הוא מכנה "בעלי היקר". "מדובר באתגר בפני עצמו לעבוד עם בן זוג בתיאטרון", הוא אומר. "זה חלק מהדרך שבה אנחנו עוברים יחד, בהיותנו מספיק מנוסים כדי לדעת להפריד בין המקצועי לאישי".

כחובב גיוון, כאמור, קפץ בן־גל מבימוי ההצגה "רעולים" הטעונה, לבימוי הקומדיה "הכתובה" מאת אפרים קישון, גם כן בתיאטרון "הספרייה". "מדובר במחזה קומי מצוין, עם חומר שמצליח להיות רלוונטי עד היום", סבור בן־גל. "לעומת הדרמה הנפיצה ב'רעולים', כאן נבחנת התמוטטות מוסד הנישואים, תוך שיתוף שחקנים ותיקים וחדשים".

רועלים. יוסי צבקר

את The Show של חדד הוא מכנה "פרויקט חלומותיי". "לקחתי את המשימה בשתי הידיים", הוא אומר. "מדובר במופע מושקע שהחל מרעיון ויוזמה שלי, ואני מגשים אותו עם נטע אמיתי, שותפתי לעשייה, ואבי גואטה, המפיק של שרית".

איך הצלחת לשכנע את אבי גואטה, איש שמרן מטבעו, לקפוץ למופע כל כך גרנדיוזי?
"גואטה פחות שמרן ממה שאתה חושב, והוא לקח על עצמו את מימוש הפרויקט שבו הוא מאמין בכל לבו, ולא במקרה. הפעם כולם יראו איך שרית חדד היא כוכבת שאין כמוה במדינת ישראל".

נדמה שאת הקפיצה הנועזת ביותר אתה מבצע בזינוק שלך מהזיקוקין די־נור של שרית חדד ל"אפר ואבק", מופע מחווה לאלבום המופת של יהודה פוליקר, שיעלה באפריל במרכז ענב.

"לא תפסתי טרמפ על העובדה שמלאו 30 שנה לאלבום. זה מופע שביימתי כתלמיד בבית צבי, ועם הפינה הנוסטלגית שאני שומר להם בלב, הזמנתי את חבריי ממחזור 2012 לחזור ולהציג אותו".