כשהסופר והמחזאי גבריאל בן־שמחון נשאל אם סופר בסגנון ריאליזם פנטסטי אמור לתעתע בקוראיו, הוא צוחק ומשיב: "אם לתעתע, אז אולי בעצמו". השאלה עולה מאליה בספרו החדש "זרים", שהופיע לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים", ומשופע אזכורים אוטוביוגרפיים עד שקשה להבחין כאן בין אמת לבדיה, כשיש "קוקטייל של ריאליה ופנטזיה", כדברי בן־שמחון.

"'זרים' לא נוצר במקרה", הוא מצהיר. "אני מרגיש זר בעולם הריאליסטי, שבו כולם זרים לכולם, וכמי שחי בעולמו הפנימי, במנותק מהבעיות המציפות את התקשורת. תחושת הזרות מלווה אותי מאז היותי ילד יהודי עני בכפר במרוקו".

באת משם לפני 70 שנה.
"נכון, אבל מאז הזרות לא מרפה ממני. אם שם היו הרבה עוני, תום, אמונה ואהבה, פה כל זה נמחק. אין אהבה. אין תום. אין אמונה. הכל ברציונליות וביעילות מקסימלית, כשכולם עסוקים בממון ובמימון".



מיהו יונתן מרציאנו, גיבור ספרך הנוכחי וגם של שני ספריך הקודמים בטרילוגיה "נערה בחולצה כחולה" ו"המרוקאי האחרון"?
"בחור שבא מהגולה בהרגשה של חוסר מולדת, ורוצה להיות צבר ואחד משלנו, מה שלא עולה בידו בשירות בצנחנים. לאחר שהרגיש שם זר, הרגיש כך בפריז, לשם יצא ללימודי קולנוע".

אתה מרגיש כנושא דגל של מחאה כמו גיבור ספרך, שצמח בשכונת ואדי סאליב בחיפה?
"אכן, אני נושא דגל של מחאה, אבל לא כמרוקאי, אלא כישראלי, המוחה על זה שכאן כל העושר וההשכלה, גם כל ההיסטוריה, נמצאים בצד אחד".

גבריאל בן שמחון - זרים - עיצוב דנה ציביאק

התקף לב
פרופ' גבריאל בן־שמחון (80) היה לשעה קלה כוכב־שביט בתיאטרון הישראלי, כשפרץ ב־1980 כרוח סערה עם מחזהו "מלך מרוקאי", שהועלה בהבימה - ולכך לא הייתה בהמשכיות, למרות שבחי הביקורת וההצבעה ברגליים של הקהל. לאן נעלם המחזאי שבך? אני שואל.

"המחזאי שבי לא נעלם וגם לא נאלם", הוא אומר. "מאז 'מלך מרוקאי' אני מוצא את שערי התיאטראות סגורים בפניי. למרות הצלחת ההצגה ההיא, לא היה לי מהתחלה מזל, כשקיבלתי שם במאי ושחקנים, שברובם באו ממקומות אחרים - והמבין יבין. זה, אגב, גרם לכך שההצגה כמעט לא הוצגה".

איך?
"לפי הגרסה שלי, המחזה, שעסק בעליית יהודי צפון אפריקה כחוויה משיחית, עמד להסתיים בכך שתושבי ספרו, עיירת הולדתי במרוקו, נראו כעומדים לעוף, אולי לארץ ישראל. במאי ההצגה, יוסי יזרעאלי, החליט שאין דבר כזה אנשים עפים וסידר להצגה תמונת סיום שונה לגמרי. כשראיתי את זה, חטפתי התקף לב והובהלתי לאיכילוב. כשכופים על מחזאי משהו מנוגד למה שכתב, זה בעיניי מעין אונס. כששוחררתי מבית החולים, נלחמתי עד שהחזירו את ההצגה לתקנה".

לעומת זאת אני משער שלא היו לך טענות כלפי שלמה בר, שהביא להצגה את המוזיקה הסוחפת שלו.
"אני יזמתי את הזמנתו של שלמה בר להצגה, אחרי שהמוזיקה שלו נגעה בי מאוד. הוא ריגש את הקהל בהופעתו בהבימה. אבל ככל שהרשים שם, מרוב התלהבות ניכר היה בו שרצה לגנוב את ההצגה מהשחקנים, שברובם היו אשכנזים".

ביקורות ההלל לא עזרו, ו"מלך מרוקאי" ירד מהבמה אחרי 49 הצגות בלבד. מה קרה?
"גם אני שאלתי מדוע מורידים הצגה כשהאולם מלא מדי ערב. 'גם כשהאולם מלא אנחנו מפסידים, והיינו מרוויחים יותר כסף לו היינו משכירים אותו', כך נעניתי. וכל זאת, אחרי שההצגה שכבה שם במגירות ארבע שנים עד שהועלתה".

לטענת בן־שמחון, כשלא נענה על ידי התיאטראות, עבר מכתיבת מחזות לכתיבת פרוזה. לדבריו, לא נואש ועודנו מקווה לחזור להציג בתיאטרון הרפרטוארי, אבל כנראה גילו המתקדם - במאי יחגוג 80 - דרבן אותו באין ברירה אחרת להעלות את מחזהו "הדרך לירושלים", על עליית משפחתו לארץ ישראל, בתיאטרון חובבים חדרתי, קרוב למקום מגוריו בזיכרון יעקב.

"המחזה הזה נכתב לפני 30 (!) שנה והוצע מאז לכל התיאטראות הרפרטואריים, שאף לא אחד מהם נענה בחיוב", חושף בן־שמחון. "לפני חצי שנה קיבלתי טלפון מרועי מלכה, במאי שלא הכרתי עד אז, ולא ידעתי מה ניסיונו בתחום. נעניתי לו, כשסיפר שהוריו עלו ארצה ב־47' ב'יהודה הלוי', אותה אונייה שהביאה את הוריי הנה".

עם כל הכבוד לצירוף המקרים, לא צבט לך בלב כשנכחת בבכורה, שנערכה במתנ"ס גבעת אולגה, ולא בהבימה או בקאמרי כפי שחלמת?
"מכיוון שמדובר בתיאטרון חובבים, כשבאתי לבכורה, חשבתי שאני הולך לראות משהו פולקלוריסטי ולא בדיוק על רמה. למרבה השמחה, יצאה להם הצגה מקצועית פר אקסלנס, מה שגרם לי הרגשה עילאית, אם כי לא היה מספיק כסף לתפאורה ולתלבושות. לעומת זאת, הייתה לי גם תחושת החמצה. שכן, ההצגה יכלה לאתגר את התיאטרון הישראלי. הרי לא מציגים בו דברים כאלה ומסתפקים במה שמועלה בלונדון, בברלין, אולי גם ברחוב שינקין בתל אביב. אני מקווה שההצגה הזאת תקבל כנפיים מעבר להצגתה בחדרה".

מדוע לא היה לכם מספיק כסף לתפאורה ולתלבושות?
"כי כל בקשות הסיוע שלנו, הן לגורמים חדרתיים, הן לגורמים ארציים, לא נעו בחיובם וכולם לא היו מוכן לעזור לנו, כולל משרד התרבות".

כמרצה לקולנוע, חוץ מהיותך סופר ומחזאי, האם חשבת לתרגם אחת מיצירותיך לשפת הקולנוע?
"מה שקורה בתיאטרון, קורה גם בקולנוע, וכאן זה הרבה יותר קשה, כי עשייה בקולנוע דורשת המון כסף. ניסיתי לא פעם להשיג איזה מצנט עשיר מיוצאי מרוקו - ולשווא. לצערי, אין לי ניסיון טוב עם מצנטים. אומרים לי ש'זרים' ושני חלקי הטרילוגיה האחרים מתאימים לסדרות טלוויזיה, אבל אני מעדיף לעסוק ביצירה מאשר לרוץ אחרי כל מיני טייקונים".

מילה אחרונה?
"אני שמח מאוד בזכייתו של דויד גרוסמן בפרס ישראל לספרות, כפי ששמחתי בזכייתו של ארז ביטון. זאת, הן לרגל פועלו הספרותי והן בהיותו אב שכול לחייל שנפל במלחמת לבנון השנייה".