"אגלה לך סוד. רוב הפרנסה שלנו, הפסלים, מקורה בעבודות של הנצחה", אומר גרשון היימן. "אם אנחנו מסתכלים על כל האומנים הוותיקים בארץ, רובם בעצם עסקו בהנצחה באיזושהי צורה. עצוב מאוד שזה התחום היחיד שמאפשר להתפרנס. פה ושם אנחנו מוכרים משהו, אבל לחיות מאומנות נטו, ללא הנצחות, קשה מאוד. זה קשה לא רק בארץ אלא גם בחו"ל. בודדים עולים ובאמת נוסקים כלפי מעלה. כולם מוכנים לרוץ לכל מקום ולעשות הכל רק כדי לחיות".
בין האנדרטאות הגדולות, למשל, ניתן למצוא את האנדרטה בשאר ישוב לזכר הרוגי אסון המסוקים (בשיתוף הפסלים רמי פלדשטיין וסידור כהן, ולפי הרעיון של דני קרוון); אנדרטאות מורשת ביד לשריון בלטרון לחטיבה 421 וחטיבה 8; אנדרטת חללי פעולות האיבה ב"גן הבנים" ברמת גן; אנדרטה במועצה אזורית שפיר לזכר הטייס אברהם (דן) שטהל ז"ל; ובאשדוד אנדרטה לציון 65 שנה לניצחון על הנאצים.
אתמול החל פסטיבל "ירוק ולא רחוק" בשפלת יהודה שיימשך עד ה–24 בחודש. ביתו הלא שגרתי של היימן בבאר טוביה הוא אחד המוקדים של האירוע. הבית בנוי מטכניקה מיוחדת הנקראת "פרוצמנט": שתי שכבות בטון כשבאמצע 4 ס"מ קלקר. הבית בנוי בצורה עגולה, כיפות– כיפות, ובמבט מלמעלה נראה כמו פרח עם חמישה עלי כותרת מסביב.
"אין הרבה בתים כאלה בארץ", מחייך היימן. "אני גר בו 33 שנים. בניתי אותו לבד עם שני פועלים במשך חמישה וחצי חודשים. אנשים רואים את הבית המיוחד, שומעים את סיפורי, ובחצר יש צילומים של העבודות שלי ברחבי הארץ. מגיעות לכאן קבוצות גם במהלך כל השנה. את הסיור אני מתחיל בגן נעמי, גן ספסלים מפוסלים שפיסלתי ועיצבתי, לזכרה של נעמי טל–עדי ז"ל, אמא של אשתי, שהייתה תושבת באר טוביה. את הגן עשיתי בהשראת ספר שירים של המשוררת קדיה מולודובסקי, 'פתחו את השער, פתחוהו רחב'".
היימן נולד בארץ, דור שישי, וגדל ברמת גן. אביו עסק בחקלאות והיה ממגדלי הכותנה הראשונים בארץ.
"עוד מילדותי בבית ספר עממי עשיתי את התפאורות של כיתות ח'. אחר כך הלכתי בתיכון ללמוד גרפיקה ואדריכלות פנים", הוא מספר איך הכל התחיל. "אחרי הצבא עבדתי אצל הפסל יצחק שמואלי, ושם הכרתי את הצייר והפסל מנשה קדישמן. יום אחד מנשק'ה אמר לי: 'אני לא מבין, מה אתה עדיין עושה אצל איציק? אתה כבר יכול להתחיל לעבוד לבד'. כל החיים הייתי אומן, הצגתי עשרות תערוכות בארץ ובחו"ל, וגם זכיתי בשנת 2000 בפרס בסימפוזיון בינלאומי לפיסול באבן בצרפת".
פיסול, כאמור, הוא תחום שהיימן משקיע בו את רוב זמנו.
"כבר בתחילת דרכי נחשפתי לאבן, ומאז לא עזבתי אותה", הוא מספר. "אבן היא דבר ממכר. אני מפסל באבן וגם משלב חומרים נוספים - מתכות, עץ, זכוכית. אני עדיין עובד כל יום בסטודיו שלי שצמוד לבית, וגם בחוץ, בעיקר במקומות שבהם העבודות שלי הולכות להיות מוצבות".
ההנצחות שיצר היימן מספרות בעצם את סיפורה של המדינה לאורך שנותיה. יש בהן ציוני דרך המתקשרים להקמתה ולמלחמותיה. "אף על פי שהנצחה זו פרנסה, אני לא עוסק בזה בגלל הצורך להתפרנס, התחום עצמו מאוד מעניין", הוא מספר. "הרבה אנדרטאות הן בכלל של מורשת. להנציח תקופה, להנציח דבר שאיננו. בהנצחות אתה צריך להעביר את המסר בצורה מסוימת, שאנשים גם יאהבו את היצירה. שזה יהיה אסתטי, שיהיה נעים להגיע למקום ולראות. כדי שהנצחות יצליחו, הן גם צריכות להיות פעילות. למשל, שיהיו מוצבות במקומות שאנשים מטיילים בהם, שבאים לשם במיוחד כדי לראות את המקום, שמקבלים הדרכה. אנדרטאות צריכות לספר את הסיפור. אני מכניס את ההיבט האומנותי לתוך ההנצחה, וזה חשוב מאוד".
"זוהי אנדרטה של הגדוד שלי, גדוד 66, שלחם בגבעת התחמושת", הוא מספר. "אני עצמי אומנם לא נלחמתי שם, אבל אחר כך הגעתי למילואים לגדוד הזה, ואז עלה הרעיון להקים אנדרטה. באחד מימי המילואים פשוט ישבו כמה חבר'ה, החליטו שמקימים אנדרטה. עברו כמה שנים עד שאישרו לנו. אהרון בן אפרים, אחד הקצינים אצלנו בגדוד, היה אדריכל. ישבנו שנינו ביחד ואמרנו שנגיש רעיון. התחלנו לתכנן, וזה היה תהליך משותף מאוד מעניין. קבלן בנה את האנדרטה, ואני אישית עיצבתי את הלפיד - בצורת מספר הגדוד, 66. ב–2008 גנבו לנו את הלפיד. ואז חבר מהגדוד, ח"כ איתן כבל, מצלצל אלי ואומר: 'היימן, גנבו את הלפיד, ביום ירושלים צריך לפיד לאנדרטה'. אמרתי: 'איתן, אל תדאג, יהיה לפיד'. עשיתי לפיד חדש מאבן".
"אחד הדברים שזכורים לי מאוד זה שהחלטנו להנציח את השמות לא רק על האבן הגדולה אלא גם בתוך בריכת המים. השמות מופיעים בשתי שורות מסביבה. ואז התעוררה השאלה האם השמות יהיו לגמרי במים או חצי–חצי. היו שם ויכוחים, אבל בסוף הלכנו לפי הרוב. בתהליך החשיבה מגיעים גם לסיפורים האישיים של הנופלים. בכלל, בהנצחה חשוב מאוד להגיע לרובד האישי. מתוך שיחה אנחנו יודעים מה ההורים או המשפחה רוצים להנציח, ומזה אני שואב בעצם את הרעיונות".
כאמור, הבסיס של כל הפסלים של היימן הוא אבנים. "כשאני בוחר את האבן או קבוצת אבנים, הן צריכות תמיד לסמל לי משהו", הוא מספר. "למשל, באסון המסוקים כל אבן היא שונה מאחרת ומסמלת שכל חייל וחייל שונה באופי, בדמות. הדבר היחיד שזהה הוא שכל אבני השמות נמצאות בתוך המים ביחד. פה הן שוות. אני עובד רק עם אבנים ישראליות. אני לא מאמין בלעבוד עם אבן לא ישראלית על עבודה שורשית שנמצאת בארץ. זה לא פשוט להשיג אבן, ואני נוסע ומחפש בכל רחבי הארץ".
התרעות פיקוד העורף