לפתע, בלי שום התראה מוקדמת, שחקנית קופצת באמצע החיים קפיצת ראש לבריכה המפחידה של הצגת יחיד, שבכמותה לא השתתפה עד היום. זה מה שעומד לקרות לנינה קוטלר, שתתמודד לראשונה עם האתגר הזה בתיאטרונטו בפסטיבל הצגות יחיד, שבו תשתתף בחול המועד פסח, ב"להישאר אליס" מאת ליסה ג'נובה, שעובד לסרט, בכיכובה של ג'וליאן מור, שזכתה על משחקה בו באוסקר.

"כשבמאית ההצגה, דנה שטנדל, פנתה אלי, החומר נראה לי מרתק ובדעה צלולה. אני באמת לא יודעת איך הסכמתי", מספרת קוטלר. "אחר שהנטייה הראשונה שלי הייתה להגיד לא, אמרתי: יאללה, בואו נלך על זה. עם הזמן הבנתי איזה בור חפרתי לעצמי".

מה עובר בך לקראת ההצגה? יש פרפרים?
"המון. יש התרגשות, יש חששות. אני מודה שהצגות יחיד היו משהו שהפחיד אותי, כשהפחד להיות לבד על הבמה נראה לי טבעי. זה דורש המון ביטחון והמון אמונה עצמית. לא משהו שיש לי הרבה ממנו ברזרבות".



לא הרגיע אותך שאביך, עודד קוטלר, יצא אשתקד בהצגת יחיד, אתגר שגם אמך, לאורה ריבלין, עמדה בו לא אחת?
"מבחינתי לא היה בכך שום אלמנט מרגיע. כאן חובת ההוכחה חלה אך ורק עלי".

עודד קוטלר. אלוני מור

בגיל 46 את הולכת לשחק מדענית העוסקת בחקר המוח, שבגיל 48 מגלה שהיא לוקה באלצהיימר.
"נכון שזה מרתיע, אבל אם כבר, אז לגעת בקצוות כשמציגים מונודרמה".

איך נוגעים?
"אני מציגה אישה שעוברת תהליך של הידרדרות ומרגישה שלאט־לאט היא הולכת ומאבדת את השליטה בעצמה. זה מתחיל בסימפטומים קלים של לשכוח מילה פה ושם, ומגיע לזה שהיא לא מזהה את בתה".

ואם נעבור לסיפורה של קוטלר, שקיבלה את השם נינה מגיבורת המחזה "השחף" מאת צ'כוב, לא היה לה פשוט לגדול כבתם של שחקנים. "התביישתי בזה", היא משחררת וידוי. "כילדה, חשבתי שבעיני הסביבה מקצוע המשחק לא ראוי ולא מכבד".

היית ילדה של תיאטרון?
"כן, ראיתי המון הצגות. את 'נפש יהודי' של יהושע סובול ראיתי אולי 100 פעמים, גם כהזדמנות להיות יותר עם אמא שלי. כילדה הייתי עדה ללחץ שבו הוריי היו נתונים ולציפיות שלהם שהקהל יאהב אותם".

נינה קוטלר . צלם : נינה איתיאל

ואחר שהיה נראה שאת הולכת בדרכם כשלמדת בתלמה ילין, מה הביא אותך בגיל 20 לצאת ללימודי ארכיטקטורה בלונדון? האם זה היה מעין מרד נעורים?
"בתלמה ילין, עברתי בתוך חודשיים ממגמת תיאטרון למגמת אמנות פלסטית. הבהיל אותי כשראיתי כמה שמקצוע המשחק משכר וסוחף אותי אליו. כשלמדתי ארכיטקטורה בלונדון, זה היה ניסיון לברוח מזה. רק אחרי שסיימתי את התואר, הבנתי שהמשיכה לתיאטרון חזקה ממני, ושום דבר לא יעזור לי, אז פניתי ללמוד שם ב'דרמה סנטר'".

בגיל 30 שבה קוטלר ארצה. "גיליתי שזה לא עניין של מה בכך להתחיל קריירה במקצוע שהורי ינטועים בו כשני סלעים", היא נזכרת.

השם קוטלר לא פתח בפנייך דלתות?
"לא. אם כבר אז ההפך".

לאורה ריבלין. צלם : דניאל קמינסקי

מעניין שעם כל המוניטין המשפחתי, לא התברגת עד היום באחד התיאטראות. זה מרצונך?
"ככה זה יצא. עברתי בין כמעט כל התיאטראות כאן, ובאף אחד לא נשארתי באופן קבוע. מצד אחד, לא הייתי מתנגדת להתברג איפשהו. מצד שני, אני רואה שחקנים בתיאטראות רפרטואריים, שנאלצים לשחק דברים שלא בהכרח מעניינים אותם, או דברים שמאתגרים אותם. זאת, כשהעשייה בתיאטראות הרפרטואריים היא לא הכי מעניינת, כשלרוב מדובר בתיאטרון למנויים, על כל המשתמע מכך".

קוטלר, אם לשתי בנות, משחקת כיום בהצגה "ילדים חורגים לאלוהים", שעולה בבימויו של נעם שמואל במרכז "נא לגעת" ביפו, ומשלבת שחקנים מקצועיים עם חירשים־אילמים. "זה חדש בשבילי לשחק עם שחקנים לא מקצועיים", היא מעידה. "אנחנו עובדים לאט־לאט ובאופן יסודי. לי זה מאפשר להיכנס לעומקם של דברים. אני אוהבת תהליך עבודה ארוך, על כל מה שמשתמע מכך".

מהן הציפיות שלך מההשתתפות בתיאטרונטו?
"תוך כדי העבודה על הצגת היחיד, אני גם לומדת על עצמי ורואה בכך חוויה מעצימה ויציאה להרפתקה". ד

"להישאר אליס", 3 באפריל, שלישי, 22:00; 4 באפריל, רביעי, 18:00, 20:00, מרכז "נא לגעת", יפו