" אני מקווה שזה היה מהר". מילים בודדות אלו שנאמרו מפי אמה, ליוו את שנות ילדותה של היוצרת והבמאית גילי שנית. כך, במשפט קצר וסתום למדי, ביטאה האם, צילי מלבר, את הכאב וחוסר האונים שלה לנוכח גורלם של שתי אחיותיה, בעליהן וארבעת הילדים, שנשרפו בכבשני אושוויץ. "לאורך השנים לא עסקתי בסיפור המשפחתי. חשבתי שאנשים עייפים מלשמוע סיפורי שואה", אומרת גילי שנית.
לפני חמש שנים חלה תפנית בעלילה כשמשפחתה של שנית, עם האם, הוזמנו לברלין לטקס הנחת אבני הנגף Stolperstein לזכר משפחותיהן של אחיותיה, כספן והחנוכי. "האבנים הוטמנו במדרכה ברחוב ראשי הומה אדם ביום יפה. אמי ישבה על כיסא, אישה קטנה שהתחבאה מאחורי משקפי שמש שחורים, וכל ישיבתה אומרת: 'אני לא משתתפת, זה לא מוצא חן בעיניי'", משחזרת שנית.
בעקבות הטקס בברלין יצא הבן והנכד, נמרוד שנית, למסע חקר באינטרנט ושב עם מסמכים המתעדים בדייקנות מצמררת כל פרט מסיפור השמדת המשפחות. "כשקראנו את המסמכים, שכוללים שמות, תאריך ומקום לידה, מקום הכינוס ומועד ההשמדה, לצד מספרי הקרונות עם שמות הילדים, ובהם גם שמות דודניי שלא הכרתי: ליליאן, קולט ולואיזטה, שהיו בנות 5 ו־7, ובוז'ו בן ה־15, שהיה כאח לאמי - נעתקה הנשימה. גיל הילדים היה כגיל הנכדים שלי. זה שבר אותנו ופקח את עינינו", אומרת שנית.
האם והבן החליטו להשמיע את קול צעקתם ולפרוש את הסיפור המשפחתי הקטן, שהוא חלק מהשואה הגדולה, בדרך האמנות. כך יצרו את "הכינור": מופע בימתי־קברטי-קולנועי, שיעלה במוצאי יום השואה.
"נמרוד, שהוא קולנוען, שאל: 'מה היה קורה אם בוז'ו היה חי היום?', וכך נולד התסריט עם בוז'ו המבוגר (שמגלם השחקן הנפלא נסים זוהר), שחוזר לשוטט ברחובות פריז ולצפות בחיים של היום, המזכירים לו את העבר", מספרת שנית.
1932 הייתה שנת בחירות בגרמניה, שבה היטלר כבש את השלטון. באותה השנה מחליטות שתי האחיות, דודותיה של גילי שנית, עם בני משפחותיהן, לברוח מברלין לפריז. "פריז הייתה אז מרכז העולם. אבל גם בפריז החופשית גורלן לא שפר עליהן", מצרה שנית.
ב־1940 כבשו הנאצים גם את פריז, ושורה של איסורים מוטלת על היהודים. "יש ברשותנו צילום של דודי, אביו של בוז'ו, רציני, לבוש בחליפה, עומד מאחורי שולחן אוכל שעליו מונחים כלי נגינה למכירה. דודי נלקח על ידי הצרפתים והגרמנים חודש לפני האיסוף הגדול של יהודי פריז", היא מספרת.
התרעות פיקוד העורף