אם תשאלו את שמואל עצמון, מייסד תיאטרון יידישפיל, מהו לגביו הגיל, ישיב שרק שורה בתעודת הזהות. מי שפרש ב־2011 מניהול תיאטרון חלומותיו, מתרוצץ על סף יום הולדתו ה־89 כמו בחור צעיר בין פסטיבלים בעולם, משחק בסרטים, פעיל בפול אקשן ונוהג. “כל יום אני פותח בשחייה במשך 40 דקות ובהפעלת תוכנה לפיתוח הזיכרון והקוגניטיביות”, מספר עצמון בעל הזיכרון המופלג. “אני משתדל לעזור לאלוהים לעזור לי”.

עצמון, שהוא גם יו”ר המכון לקידום התיאטרון היהודי, ומי שבא מהתיאטרון העברי ונעשה מזוהה עד לשד עצמותיו עם התיאטרון היידי, מאשים: “בשם מדיניות כור ההיתוך התעמרו בתרבות היידיש, ובשנים הראשונות למדינה אסרו כאן על להקות מקומיות להציג ביידיש. כיום אני מודה שנתתי את ידי לכך כש־20 שנה נמנעתי מלפתוח את הפה בשפת אמי וכשכבר נכנסתי לתחום הזה, התביישתי ולא הסכמתי שישימו את השם שלי על המודעות כבמאי הצגות של דז’יגן (השחקן שמעון דז’יגן – יב”א). עכשיו הזמן שלי לסגור מעגל ולחזור ולשחק בהצגה אחת בעברית”.

“כבנו של מנהל בית ספר עברי, דיברתי עברית מילדותי בבילגוריי, העיירה ליד לובלין שבפולין, שבה עברו על יצחק בשביס־זינגר ימי נעוריו”, מתרפק עצמון על ימים אחרים. “שם עליתי לראשונה על במה בגיל שמונה. זה היה במחזה של לוין קיפניס, ועד היום אני זוכר את השוקולדות שהועפו עלי בסוף ההצגה. למרות אותו מפגש עם הבמה, עדיין לא חלמתי להיות שחקן. חשבתי שאהיה עורך דין או בלשן, אבל לגורל היו תוכניות אחרות.




שמואל עצמון. צילום: מירי צחי

“הייתי בן עשר כשפרצה מלחמת העולם השנייה. אני רואה את עצמי כשריד שואה, לא כניצול שואה. לאחר שברחנו מהגרמנים מזרחה, תפסו אותנו הרוסים והגלו אותנו לסיביר, שם אמנם עברה עלינו המלחמה בתנאים לא קלים, אבל לא איבדתי את ההומור והופעתי עם ילדים אחרים תמורת ממתקים שלא יכולנו להשיג בדרך אחרת. כשהמלחמה הסתיימה, חזרנו לפולין דרך אוזבקיסטן.

“הגלגול הארץ־ישראלי שלי התחיל כשתוך כדי הנדודים בעקבות השואה הצטרפתי בגיל 17 לפלי”ם (הזרוע הצבאית והימית של הפלמ”ח – יב”א) באיטליה והייתי פעיל בעלייה ב’. עם קום המדינה עליתי ארצה כגח”לניק (איש שגויס בחוץ לארץ - יב"א) והספקתי להילחם בשורות הפלמ”ח בעוג’ה אל־חפיר ובלטרון. את השירות הצבאי סיימתי בתל השומר, תל ליטווינסקי של אז. יום אחד נעמדנו למסדר עם הגעתו של בן־גוריון. ציפינו למי יודע מה וממש התאכזבנו. ‘הוא נראה כמו החייט של העיירה’, אמר חבר”.

בעודו במדים, התקבל עצמון שלא במתכוון לסטודיו של “אהל”, שם הייתה התחנה הראשונה שלו כשחקן. “כתלמיד הסטודיו הפכתי ב־51’ לעצמון", הוא מספר. "זה קרה כשמוניתי להיות עוזר של במאי שבא מרוסיה לביים מחזה יפה מאת דוסטויבסקי ובעל שם מוזר - ‘הכפר סטיפאנצ’קובו’. למאיר מרגלית היה המון טקסט ללמוד בתפקיד הראשי. כדי להתגבר על המכשלה הזאת, נסענו להתבודד באיזה ‘לוך’ (חור) בצפת. שם בא לבקר את מרגלית איזה יהודי עם זקן שלא הכרתי. התברר שזה היה שר החינוך דאז, בן־ציון דינור. כששמע ששמי הוא וירצר, השתומם: ‘איזה שם זה וירצר לשחקן עברי?’ והציע שאשנה לעצמון, כשם ההר שנשקף מהחלון.

“לאבי נודע על שינוי השם לעצמון תוך כדי הדפסת מסמכים של משרד הפנים במדפיס הממשלתי, שם עבד. ‘היית מוכרח לשנות את השם?’ הוא שאל. השבתי לו שאם הוא מתבייש בי כשחקן, עם שם אחר תימנע ממנו הבושה. ‘אם אהיה שחקן ממש טוב, אני בטוח שתקבל אותי גם כעצמון’, אמרתי לו. וכך היה”.



בנה לה בית

מ"אהל", שם התבלט דווקא בתפקיד של חירש־אילם בהצגה “המשוגעת משאיו”, הוא עבר לתיאטרון “זוטא” של זיגמונט טורקוב ואחריו פתח ב־53’ במסע הנפתל שלו בהבימה, יומיים לאחר נישואיו להניה, האישה של חייו. “הכרנו ביפו”, הוא מספר. “הנסיכה מג’בליה’, קראתי להניה, מי שתמכה בי בזמנים לא קלים”.

“שחקנים כמו מסקין, שקידם את פניי בפרחים, ופינקל, היו בשבילי בית הספר הטוב ביותר למשחק”, הוא אומר. “לא הסתפקתי במשחק שם, אלא הייתי בוחן מהצד כל צעד שלהם וכמובן של רובינא, שהייתה מגיעה להצגה שעתיים לפני שהתחילה. היום שחקנים מגיעים להצגות בדקה ה־90 ובעודם מתנשפים טוענים שנתקעו בפקק. לעומתם, ותיקי הבימה אפילו לא חלמו על לוקסוס כמו מכונית”.

ב־58’ פוטר עצמון מהבימה, “שם אנחנו, הצעירים, התנסינו בהשפלות ובייסורים”, בגל של פיטורים המוניים בתיאטרון. “פיטורים אלה, שמבחינתי היו מכה מתחת לחגורה, לא שברו אותי, שכן כשמרגיזים אותי, אני מקבל אנרגיות יצירתיות, בייחוד שנשארתי בלי עבודה וכמעט חשבתי על החלפת מקצוע”, הוא טוען. לדבריו, אז הקים עם יעקב בנאי המנוח את במת “סאטירון”, ש”מההופעות שלה ‘עשיתי דירה’”.

כשהשחקנית פנינה גרי הביאה ארצה את המחזה “בדלתיים סגורות” מאת סארטר, ייסד עמה את התיאטרון האוונגרדי “זווית”, שאותו ניהל במשך עשור. “על כך אני חייב תודה להניה שלי. ‘בידור כמו ‘סאטירון’ זאת לא תכלית בחיים’, טענה. ‘אם אתה רוצה תיאטרון, תעשה תיאטרון. דירה כבר יש לנו’, אמרה, ואני עברתי להציג בין השאר את ברכט ואת יונסקו”.

חנה רובינא. צלם : משה מילנר, לע"מ

כש”זווית”, התיאטרון שבו כיכב ברוב הצגותיו ואותו הוא מתאר כ”בוטיק של תיאטרון טוב ומקצועי”, קרס כלכלית, נקלע עצמון באופן לא מתוכנן ליידיש. “שנים התעקשתי להציג את עצמי כישראלי יותר מכל ישראלי אחר ושיחקתי בלהט את הצבר”, הוא מספר. “וכשראיתי בהופעות לפני חיילים בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים איך גם צברינו האמיצים חששו משואה בארץ, הבנתי שלמעשה אין ישראלי חדש, אדם נשאר אדם, ואין לי מה להתבייש בתרבות שממנה באתי.

“בדיוק אז הזמין אותי שחקן היידיש הדגול שמעון דז’יגן לביים בתיאטרון שלו, לאחר שצפה בהצגות שביימתי ב’זווית’. ‘איתך אוכל ללכת עם הזמן ולהציג משהו יותר מודרני’. כשאמי המנוחה, פרידה, ראתה אותי גם משחק אצלו ב’מאמע לושען’ (שפת אם), אמרה: ‘יצט גלויב איך די ביסט אן אקטיור’. כלומר עכשיו אני מאמינה שאתה שחקן”.

עם סגירת “זווית”, עבר עצמון עם גרי להבימה, שם לא ידע שגשוג בפרק ב’ בקריירה שלו. “בתיאטרון ממוסד כזה לא היה ביטוי מספיק לאנרגיות שלי והייתי באופוזיציה כשדרשתי שתהיה להקת שחקנים קבועה והתעקשתי לשחק רק מה שעניין אותי”, הוא מסביר כיום.

איך אתה רואה כעת את הבימה?
“כתיאטרון שמחפש את דרכו לאחר שירה לכל הכיוונים ופעל כסופרמרקט. תיאטרון לאומי צריך שיהיה לו כיוון”.

בין דז’יגן ליידישפיל החליף עצמון בהצגת “די קליינע מענטשלאך” את אליהו גולדנברג עם פטירתו והצטרף לשני השמוליקים - רודנסקי וסגל. “בהתחלה הם רצו ולא רצו אותי”, הוא נזכר. “כאילו התפלאו מה בכלל אני הולך להידחף ביניהם. לאחר שנים רבות של הופעות משותפות הם היו כמו זוג נשוי ובי ראו, לפחות בהתחלה, מעין פילגש, עד שמצאנו שפה משותפת”.

“הצירוף של שלושתנו כשלושת השמוליקים הביא כעבור שנים להקמת היידישפיל”, משחזר עצמון. “הצטרפתי אליהם לשתיים־שלוש הופעות, וזה נמשך שנים. מהן צמח התיאטרון, אבל למרבה האירוניה זה לא קרה כאן, אלא דווקא בגרמניה. בקבלת פנים לאחר אחת ההופעות שלנו שם נשאתי דברים על חשיבות הקמת תיאטרון אמנותי ביידיש בישראל לזכר הנספים בשואה. בלי שביקשתי, שרת התרבות המקומית אמרה שהסכום הראשון עליהם. כשחזרתי ארצה וסיפרתי על כך לידידי שלמה להט, ראש העיר תל אביב, אמר צ’יץ’ שזה לא בא בחשבון לקבל כסף מגרמנים והביא מקופת העירייה סכום הרבה יותר גדול. כעת, ב־2018, אמורים לחגוג 30 שנה לנס הזה”.



לא המלך לירצ’יק

עצמון ניהל את תיאטרון היידישפיל עד 2011. לדבריו, כשפינה את מקומו כמנכ”ל וכמנהל האמנותי של התיאטרון לששי קשת, הוא קיווה שבמידה זו או אחרת יוכל להמשיך להשפיע. “למעשה, כשבעטו אותי למעלה עם התואר הריק מתוכן של נשיא הכבוד של התיאטרון, נטרלו אותי לחלוטין”, מלין עצמון.

“כשאמרו לי שלא רוצים בי, כפי שאמרו גם למייסדיהם של תיאטראות קודמים - נחום צמח בהבימה ויוסף מילוא בקאמרי ובתיאטרון חיפה - אמרתי תודה רבה ושלום על ישראל", מוסיף עצמון. "אז ביקשתי לגמור בתפקיד המלך ליר. לשם כך ארגנתי במאי מבחוץ מהשורה הראשונה, ומה הציעו לי? להציג את ההצגה בצוותא בתור איזה המלך לירצ’יק. זה לא התאים לי כמי שתמיד העדיף את האמת האמנותית על האמת הקופתית".

מה יש לך נגד צוותא?
“אין לי שום דבר נגד צוותא, אבל להציג שם את ‘המלך ליר’ זה כמו להכניס את הפילהרמונית לאולם חתונות”.

איך אתה עם דני סנדרסון, בן זוגה של בתך ענת?
“מצוין. אנחנו בקשרים משפחתיים מעולים”.

הוא מצחיק אתכם?
“לפעמים אנחנו מתחרים מי מצחיק יותר - הוא עם ההומור האבסורדי שלו או אני עם ההומור של שלום עליכם”.


ענת עצמון. צלם : ליאור נורדמן

ובאשר לקריירה של בתך, ענת עצמון?
“נראה לי שמה שפגע בה זה שבגיל מאוד צעיר היא הגיעה לטופ ב’אסקימו לימון’. לשחקן בארץ קל יותר להגיע לטופ מאשר להחזיק בו לאורך זמן. חוץ מזה, העובדה שענת התפזרה בין סרטים, הצגות ושירה, בלי ללכת בתחום אחד עד הסוף, לא היטיבה עם הקריירה שלה. לו הייתה טלוויזיה כפי שיש היום בתקופה שבה היא פרצה, ענת יכלה להיות כעת במעמד אחר”.

קרוב ליום הולדתו ה־89 עצמון רוקם תוכניות. “הפניתי את המרץ שלי לכיוון חוץ לארץ”, הוא מספר. “אני מייעץ לפסטיבל על שם בשביס־זינגר של התיאטרון היהודי היידישאי בוורשה וגם בפסטיבל מקביל בבוקרשט”.

בגילך מנין לוקחים את הכוחות?
“המחויבות שלי לתרבות היידיש היא זו שמניעה ומריצה אותי הלאה. הרי אם אני ארצה לפרוש מנשיאות הכבוד, הקהל לא ייתן לי ללכת. תמיד לנגד עיניי עומדת אותה אישה שלאחר הצגה ניגשה אלי, הפשילה את שרוולה, הראתה את המספר מאושוויץ שעל זרועה ואמרה לי: ‘אני מודה לך על שאתה לא שוכח אותנו ואת היידיש’. זה מחייב אותי”.

מששי קשת, מנהל תיאטרון יידישפיל, נמסר בתגובה: “שמוליק עצמון הוא נשיא הכבוד של התיאטרון שלנו ובהתאם לכך מקבל את הכבוד הראוי, כשעם זאת ההחלטות אינן בידיו”.