עצמון, שהוא גם יו”ר המכון לקידום התיאטרון היהודי, ומי שבא מהתיאטרון העברי ונעשה מזוהה עד לשד עצמותיו עם התיאטרון היידי, מאשים: “בשם מדיניות כור ההיתוך התעמרו בתרבות היידיש, ובשנים הראשונות למדינה אסרו כאן על להקות מקומיות להציג ביידיש. כיום אני מודה שנתתי את ידי לכך כש־20 שנה נמנעתי מלפתוח את הפה בשפת אמי וכשכבר נכנסתי לתחום הזה, התביישתי ולא הסכמתי שישימו את השם שלי על המודעות כבמאי הצגות של דז’יגן (השחקן שמעון דז’יגן – יב”א). עכשיו הזמן שלי לסגור מעגל ולחזור ולשחק בהצגה אחת בעברית”.
“כבנו של מנהל בית ספר עברי, דיברתי עברית מילדותי בבילגוריי, העיירה ליד לובלין שבפולין, שבה עברו על יצחק בשביס־זינגר ימי נעוריו”, מתרפק עצמון על ימים אחרים. “שם עליתי לראשונה על במה בגיל שמונה. זה היה במחזה של לוין קיפניס, ועד היום אני זוכר את השוקולדות שהועפו עלי בסוף ההצגה. למרות אותו מפגש עם הבמה, עדיין לא חלמתי להיות שחקן. חשבתי שאהיה עורך דין או בלשן, אבל לגורל היו תוכניות אחרות.
התרעות פיקוד העורף