"אם הייתי בן 24 היום, והייתי חושב ללמוד משחק בבית צבי - לא הייתי עושה את זה, כי אין יותר ערך למקצוע הזה. אנחנו חיים בתקופה מאוד אקספרסיוניסטית, אנשים כל היום מחפשים את הלייקים ואת האהבה ואת הביטחון המזויף. חוץ מהרשתות החברתיות שמנצלות את זה ומרוויחות מחוסר הביטחון של האדם, אף אחד לא באמת מרוויח מזה. במהלך יום רגיל מצטלמים איתי 100 אנשים, אז זה נראה לי פתטי שאני אעלה תמונות של וארשום איפה אני, מה אני עושה, למה אני עושה, איך אני עושה וכיוצא בזה. זה יעבור מהעולם, הדור הצעיר כבר לא חי את זה, זה יהיה מאוס בעיניו".

"אתה חי בתקופה שבה אתה מקושר ומרושת ואתה כל היום מדבר, מברבר, משתף ואין לך טיפת פרטיות. אם מישהו רוצה לדעת מי אתה ואיפה אתה, הוא יכול לדעת את זה בלחיצת כפתור, זה האח הגדול וכולם חיים באח הגדול היום. אז אם להיות באח הגדול - לפחות להרוויח מזה. הרשתות נועדו כדי לנצל את חוסר הביטחון שטבוע בנו, מהרגע שיצאת לעולם ועד הרגע שהלכת, ולא משנה מי אתה, באיזה דרגה אתה ובאיזה צבע; כולנו חסרי ביטחון, ובעמק הסיליקון הבינו את זה ועושים מזה מיליארדים".



את המונולוג הזה יורה השחקן נירו לוי, כמעט מבלי לקחת הפסקות בין משפט למשפט. הרשתות החברתיות, כך נראה, מצליחות להרגיז אותו לא מעט. "מיהן החברות הגדולות בעולם? גוגל ופייסבוק", הוא ממשיך. "ומה הן מייצגות? הן לא באמת מוכרות לך סחורה, הן לא צריכות ספקים, לא צריכים לקנות דברים. מכלום עושים כסף. הדמות שאנחנו מייצרים ברשתות החברתיות זה בלוף, המצלמה היא שקרנית, היא כלי זין, כלי נשק, דבר פולשני שאפשר לשקר איתו, לזייף. יש זוויות, תאורה, פוטושופ, לרזות, להשמין, למחוק, להגביה ולהקטין. כל אחד וכל אחת נראים מהמם, כולם מצטלמים רק בחופשות. מישהו מצלם את הרגע שרע לו? שמסריח? לא. למה? זה לא קורה בחיים? מה זה מעניין לראות אוכל מצולם - אתה ידוע אם הוא טעים? היום מסתכלים רק על הקנקן, לא על מה שבתוכו".

כולם שחקנים.
"שייקספיר כבר כתב: 'כל העולם במה וכולנו שחקנים', ולכן אני אומר שיש זילות למקצוע הזה, למרות שמה ששחקן עושה על הבמה זה לא להיות כוכב יוטיוב ואינסטגרם. לתלמידים בבית הספר למשחק שלי אני אומר שזה מקצוע חרא, זה העולם שאליו הם נכנסים".

נשמע פסימי.
"נכון. אבל אני ישר וזו האמת".

בכל זאת בחרת ללכת לריאליטי, כשהשתתפת ב־2015 ב"האח הגדול VIP".
"מה הקשר? בחרתי ללכת לריאליטי אחרי שזכיתי בפרס אופיר, בפרס שחקן התיאטרון ובעוד פרסים. עשיתי אלף דברים, וכשכבר הסכמתי ללכת, זה כי אמרתי לעצמי 'אני אתן להם עוד צבעים שלי שלא ראו בדמויות ששיחקתי'. חוץ מזה שגם הרווחתי מאוד יפה, ושני אלו יחד זה שילוב מנצח - אז אני חי את התקופה. למה לא?"




היית חוזר לבית האח הגדול?
"אני כבר לא שם, מיציתי את התחום הזה. המשכנו הלאה. אני לא אעשה ריאליטי יותר. אתה יכול לשים על זה כותרת - בהתחייבות".

גם לשחקנים שלך אתה ממליץ לא ללכת לריאליטי?
"אני לא אומר להם דבר כזה, אני רק אומר להם שאין קיצורי דרך".

האיש מהקופסה
ללוי, אוטוטו 50, ניסיון של 25 שנה במקצוע. אל חיינו הוא פרץ בתפקיד מיקו, אהוב הבנות ב"הפוך", ומאז הספיק לשחק בשורה ארוכה של סדרות ותוכניות טלוויזיה, סרטי קולנוע והצגות. אבל נדמה שאת מה שעשתה לו דמותו של חפר בסדרה "רמזור", אף דמות לפניה לא עשתה.

"כל אחד, מגיל 6 ועד גיל 90, אוהב אותי מסיבתו הוא", אומר לוי. "עשיתי הכל מהכל. סרטי איכות, תיאטרון איכות, פרינג', ריאליטי, הצגות בידור, תקליט רוקנרול עם אחי המוזיקאי ערן לוי. לפני יומיים, אישה בת 84 ראתה אותי והתרגשה מאוד. ממה התרגשה? מתאונת האופנוע שלי ב'ימים של אהבה'. היא אהבה את זה, סרט שהביקורות ממש קטלו".

מפריע לך שמזהים אותך כחפר?
"לא, ממש לא. זו אהבה, מבחינתם אני מייצג את חפר, הם ראו אותי בטלוויזיה אינספור פעמים. בכל פעם יש דמות אחרת וזוכרים אותה עד שבאה חדשה, עוד שנייה תהיה חדשה, לא פחות דומיננטית, כי אני שחקן דומיננטי. לרוב פשוט צועקים לי 'נירו', אבל אפשר להבין, כי הקהל הממוצע לא יודע להבדיל בין השחקן לדמות. מבחינתו ניר לוי זה חפר, וכך הבית שלו נראה, ולצערי, מהדבר הזה סובלים הילדים שלי. זורקים להם בבית הספר הערות. הם יודעים מי אבא שלהם, אבל זו התמודדות עבורם. בהוליווד ההתמודדות יותר קלה כי אתה מנותק. בארץ, כשרואים אותך במכולת או בפארק או בשוק מחנה יהודה, אז מבחינתם חפר יצא להם מהטלוויזיה ומטייל פה עכשיו. בדיוק בשביל זה, אני עושה את ההצגה החדשה בירושלים". 




ההצגה, "דם דם דא דם", תעלה מחר (רביעי) בתיאטרון "מיקרו" הירושלמי. זו קומדיית אימה שבה הוא משחק את עצמו. "משפחה מטורפת חוטפת אותי למושב אי שם בארץ", הוא מספר. "הילדה המטורפת הזאת, שאת דמותה ראינו לא פעם ולא פעמיים, גם בטלוויזיה וגם במציאות, מתאהבת בשחקן בטלוויזיה. כפרי בשל אני נופל על המשפחה, ומפה מתחיל הסיוט".

למה בעצם אתה משחק את נירו לוי?
"זה לא התחיל כנירו לוי, זה התחיל כדמות ככל דמות של שחקן מפורסם. כשהבמאי הציע לי את התפקיד קראתי את המחזה, היו לי הסתייגויות מסוימות ופתרנו אותן יחד, ואז הוא בא ושאל אותי אם זה בסדר שהדמות תהיה נירו לוי, כי יתר השחקנים לא כל כך מזוהים. וכשנכנס נירו לוי לבמה, אחרי ששנייה לפני זה ראינו אותו על המסך, הקהל חושב שהוא מכיר אותו, אז יהיה לו יותר קל להזדהות, כי הוא באמת דמות ידועה והמשפחה היא משפחה נורמטיבית, או לפחות כך חושבים כולם. כל הזמן יש נגיעות בין האגדה לבין המציאות, בין החיים לאשליה שמוצגת על המסך. זה מה שמעניין, הרבה פעמים אני עומד ברמזור וצועקים לי 'אהה, חפר!' כי בשבילו אני חפר, 'גיסנו'. אני במסך בטלוויזיה, בקופסה זה האיש - זה לא נירו לוי".

משהו כזה יכול לקרות במציאות?
"לגמרי. זה הכי 'מיזרי' והכי סטיבן קינג. הוליווד עושה את הסרטים האלו באופן קבוע, פה זו הצגה, פעם ראשונה שנעשה דבר כזה על הבמות בארץ. בהצגה מענים אותי ומביאים אותי למקום הכי נמוך, זה לא קל נפשית, ואתה צריך לגייס את עצמך מהמקומות האלו. בכל אחד מאיתנו יש משהו נמוך, כולנו עברנו בחיים אכזבות, הצלחות, דברים טובים ופחות טובים. אני אומר לשחקנים שאני מלמד להפעיל את הזיכרון האמוציונלי שלהם. אצלי לא חסרות נקודות קשות, נקודות יפות ומשמעותיות". 


נירו לוי. צלם : הדס פרוש , פלאש 90

בלי קודים

בעוד חודש יחגוג לוי את יום הולדתו ה־50. "אני לא דואג להזכיר לעצמי את המספר", הוא מבהיר, "מספר זה רק מספר. יש אנשים בני 20 שמתנהגים כמו בני 50, ויש בני 50 שחיים כמו בני 20".

אתה מרוצה מהמקום שבו אתה נמצא בו כרגע בחיים?
"יש עליות ויש מורדות, פעם אתה יותר 'אין', פעם פחות. בכל מקום בעולם - הכל יחסי. איינשטיין קיבל על זה פרס נובל. היום אני פחות מתרגש מזה, אני יותר בוגר, יותר בשל, יותר מוכן לזה ויודע שאני צריך להמציא את עצמי ולא לחכות. אם פעם הייתי צריך לספור עד עשר כשמשהו היה מעצבן אותי, או לא לפי הדרך שלי, או אם הייתי נתקל בטיפשות, רוע וטמטום, הייתי אומר. היום – יאללה, הגיל עושה את שלו וטוב שכך".

היית כוכב מדורי הרכילות ולא רואים אותך שם יותר. התרחקת בכוונה?
"ברור, ברור, ברור, במודע לגמרי. אחרי הגירושים השניים, שהיו מתוקשרים, זה עשה לי רע. לקחתי צעד אחורה, נמנעתי מלצאת עם יפהפיות שמושכות אותי למדורי הרכילות, ובחרתי לחפש מישהי שלא באור הזרקורים. יכול להיות שזה בעוכריי, כי לא רואים אותי. אבל אני מספיק סומך על עצמי שאני לא צריך את זה".

נירו לוי. צלם : הדס פרוש , פלאש 90

ללוי יש גם מה לומר על השינוי שעובר עולם הבידור בעקבות קמפיין MeToo# ושרשרת הגברים בתחום שירדו מגדולתם בשל התנהלות מינית בלתי ראויה. "אלא דברים שטריוויאלי לכבד אותם, זה נראה לי נורמלי ומתבקש, וככה צריך להיות - לכבד את הסובבים אותך, לא לשלוח ידיים ולא לדבר לא יפה, ולא צריך חוקים כדי להבין שזו עבודה ושיש חוקים", הוא אומר, "כמו שלא באמת חותכים אותי בהצגה, אז ככה גם בתחום הזה. צריך לדעת את הגבול, אבל אנחנו במדינה בלי גבול".

מבחינתך, תמיד התנהגת לפי הקוד ההתנהגות של היום?
"אני לא מתנהג בקודים, אני מדבר ישר, אמיתי ובפנים, ואף פעם לא הייתי צריך לכפות את עצמי או להגיד מילה לא יפה על אישה, איש או חיה".

זכורה לי סצינה בבית ההאח הגדול, שבה רותם איזק נעלבה מהערה שקשורה לגופה.
"אנשים בוחרים להיעלב מכל מיני דברים. מותר להגיד כל מה שבא לנו, אנחנו בדמוקרטיה, והתחסדות והתייפייפות לא במחוזותינו. יש את אלה שעושים כותרות ויש את אלה שמחפשים כותרות: אלה עושים כותרות כשיש להם משהו להגיד, ואלה שתופסים כותרות רוכבים על אלה שעושים כותרות".

בתקשורת, כל אמירה זוכה לשלל תגובות.
"זו התקשורת: היא משועממת מעצמה, ריקנית, ממליכה ומורידה".